לב שבוי

About לב שבוי

צופית ליבמן היא גיסתו של אליקים ליבמן ז"ל, שהיה מאבטח במסיבת הנובה ברעים. אליקים הוגדר כחטוף במשך 210 ימים, עד שהתברר שנרצח בשטח המסיבה בזמן שבחר להישאר בשטח לסייע לפצועים, ושרידי גופתו נקברו בטעות בקבר של נרצחת אחרת. בפודקאסט "לב שבוי" מבית מקור ראשון, היא משוחחת עם בני משפחה של חטופים. בכל פרק הם ידברו על חטוף אחר, במטרה להכיר לעומק אותו ואת מה שעובר על משפחתו, ולשמוע על היומיום, הקושי, הכאב וגם התקווה.

Publisher

Makor Rishon

Category

religion & spirituality · society & culture

Language

he

Explicit

No

First episode

26 Jun 2024

Latest episode

16 Jan 2025

Latest episodes

17 episodes in the feed.

1. 

   16 Jan 2025

   לב שבוי - פרק 17: שקד הרן, גיסתו של טל שוהם

   בפרק החדש של לב שבוי משוחחת צופית ליבמן עם שקד הרן, אחותה של עדי שוהם, שנחטפה מבית הוריה בבארי, יחד עם ילדיה נווה ויהל ועם אימה שושן הרן, ששוחררו במסגרת עסקת החטופים בחודש נובמבר 2023. טל, בעלה של עדי, נחטף גם הוא בנפרד מהם, והוא עודנו בשבי. הן ישבו לשיחה על מה עברה על המשפחה בשביעי לאוקטובר, על האובדן של אביה של שקד ועדי, אבשלום הרן, שנרצח, על המאבק על השבתם של בני המשפחה עד לשחרור חלק מהמשפחה ועל המשך המאבק שנמשך עד היום לשחרורו של טל ועל החיים שאחרי השבי כשהסיפור הפרטי שלהם עוד לא נסגר. שקד, עדי ואחיהם יובל נולדו וגדלו בבארי. אימם שושן נולדה גם היא בבארי, הוריה היו ממקימי הקיבוץ והיא נשארה לחיות שם אחרי חתונתה וגידלה בקיבוץ את משפחתה. "הקיבוץ זה כמו משפחה אחת גדולה", אומרת שקד, "כולם מכירים את כולם". עדי ובעלה טל שוהם גרו בבארי כמה שנים יחד ואחר כך עברו לגליל, יחד עם שני ילדיהם נווה ויהל. נוסף על ההתמודדות הקשה והמתמשכת עם החטיפה, השבי והמאבק על האב שעודנו חטוף גם יישובם היה מפונה תקופה ארוכה במהלך המלחמה. שקד מספרת על מה שעבר על המשפחה בשביעי באוקטובר. עדי וטל היו באות וזמן בביקור אצל הוריהם בבארי בשמחת תור. בבוקר הם הסתתרו במשך שעות בממ"ד, ואחרי שטל הבין שאם לא ייצאו מהממד המחבלים יזרקו לתוכו רימונים והם יירצחו כולם, הוא בתושייה גדולה מחליט שוהם ייצאו מהחלון. הם צעקו למחבלים בחוץ 'נשים וילדים'. "אחרי שיצאו, עדי ממש נלחמה בגופה על כך שלא יפרידו אותה מהילדים. היא קיבלה לאורך היום הזה, ולאורך כל תקופת השבי כל כך הרבה החלטות שבמלוא המובן הצילו את הילדים שלה והשאירו אותם ביחד. לצערי הרב שמענו גם סיפורים אחרים מבארי, על ילדים שנחטפו לבד". עדי, אימה שושן והילדים הועלו על רכב ונחטפו לעזה. "הן לא ידעו באותו זמן מה קרה לטל ולאבא שלי", מספרת שקד, "ובדרך לעזה הם רואות את המראות הקשים כל כך שהן מבינות מכך שבארי כבושה, גופות של אנשים, איך העזתים הולכים להם באיטיות עם פלזמות על הכתף. זו תחושה נוראית, שאין אף אחד. אמא שלי קוראת לזה היום פוגרום", אומרת שקד. "אני ובעלי מגלים את כל המצב רק במוצאי שמחת תורה, מכיוון שאנחנו שומרים שבת וגרים בשכונה של מבוגרים ולא ראינו סביבנו הקפצות של אנשי כוחות הביטחון בכלל לא היינו מודעים לעד כמה המצב חמור. במוצאי שבת מתקשר אליי אבא של טל ומספר לי שבארי נכבשה. זאת תחושה שאי אפשר לתאר, 'מה אין מצב, אין מצב' אני אומרת לו. אנחנו בעצם יושבים אחר כך מרוטי עצבים ומחכים לשמוע שהמשפחה חולצה, לא האמנו שיכול להיות מצב אחר. ואז אני מתחילה לעבור על כל ההודעות מקבוצת הואטסאפ של בארי ונחשפת להודעות המזוויעות של מה עבר על אנשים. אנחנו פותחים מעין חמ"ל ומתחילים לאסוף כל פריט מידע שיכולים. "תוך ימים ספורים הבנו שכנראה המשפחה כולה נחטפה לעזה, מהסימנים שאנחנו אוספים בעצמנו. אחרי בערך שבוע וחצי מגיעים אלינו מהצבא להגיד שהמשפחה חטופה בלי מידע מעבר למה שאנחנו כבר אספנו בעצמנו ואנחנו בעצם נמצאים באותה אי ודאות. ואז אנחנו מקבלים הודעה על כך שזיהו ואת הגופה של דוד שלי ואחר כך מקבלים את ההודעה על כך שזיהו את הגופה של אבא שלי, וזה היה משבר עצום, אבא שלי החזק איננו. זה אז שעולה לנו חשש נוראי על כך שאין חוקיות בסיפור הזה, פחדתי לצאת מהבית". משם מתחיל המאבק העיקש לנסות להשיב את בני משפחתה הביתה, ואז מגיעה עסקת החטפים בנובמבר 2023. "במסגרת העסקה הראשונה חווינו חרדה עצומה, לא קיבלנו שום אינדיקציה על מתי ואם ישתחררו, ידענו שמשחררים נשים וילדים אבל לא ידענו שום דבר ודאי. כל יום מעדכנים אותנו שוהם לא ברשימה ואז בשבת בלילה אנחנו מקבלים את הטלפון שהן בדרך הביתה. תחושה מטורפת של שמחה ואז מאוד מהר אני מתחילה לצעוק: 'למה הן? איפה טל? איפה טל?' ידעתי שהוא לא בקטגוריה שמשתחררת אבל כל כך קיוויתי שאיכשהו הם יחזרו ביחד כמשפחה. היום אני מבינה שזה היה הרגע שגם הבנתי שהסיפור שלנו לא נגמר, לא נסגר, וזה שבר אותי". "היה המון בלאגן בפעימה הזאת ועיכובים, ואני זוכרת את הרגע שסוף סוף אמרו לנו שוהם עבר לצלב האדום ואז נותנים לי לדבר בטלפון עם אמא שלי, ובשיחה הזאת אני מתפרקת, וזה אז שאני גם מבינה שהיא לא יודעת שאבא שלי נרצח. אני מבינה שכולם רואים תמונת ניצחון ואנחנו רואים את השבר. הבית שלה נחרב, בעלה נרצח, אחותה וגיסה נרצחו, רוב חבריה בבארי נרצחו, היא חוזרת לעולם אחר ואת זה אני צריכה לספר לה. עובדת סוציאלית הציעה שהיא תספר לה ואנחנו הרגשנו שזה התפקיד שלנו, שלי ושל אח שלי, לספר לה את כל זה". שקד מספרת על התקווה שמחזיקה אותם לאורך כל הדרך, "אני חייבת להגיד לרגע לא היה לנו ספק שהם חוזרים, כמו היום שאין לו צל של ספק שטל חוזר. עדי ואמא שלי המדהימות איכשהו הצליחו לשמור על בריאות הנפש של הילדים לאורך כל התקופה הזאת באופן מפעים. לראות אותם בבית החולים באותו לילה שהם חזרו, כשעדי לילה ראשון אחרי כל כך הרבה ימים שמה את הילדים שלה לישון פה בישראל ויודעת בפעם הראשונה שהם יקומו בבוקר. והילדים צריכים להתחיל להשתקם והמאבק למען שחרורו של טל ממשיך. "הסיפור לא נגמר, הילדים יודעים מה אבא שלהם עובר כי הם היו שם. המחשבות הן כל הזמן, לא מרפות, כמה פעמים ביום הם שואלים את עדי: אבא חי? אבא חוזר? אחיין שלי שנחטף בגיל 8 כבר בן 9.5. החיים שלנו הם ברמת בהילות אינסופית. כל הודעה על חטוף שנרצח שובר אותנו. אנחנו עדיין שבויים. ויש בדידות מטורפת בחוויה, אני לא יכולה לדעת מה אחותי עוברת, או מה אמא שלי עוברת. מה שמפחות החטופים עוברים זה דבר שאף אחד אחר לא יכול להבין". "עדי היא ממש לביאה, יש לה עוצמות מטורפות, ותוך כדי היא מצליחה לנהל שיח מורכב עם אנשים, מצליחה להיות אמא ולשמור על הבריאות הנפשית של הילדים שלה, שתהיה להם שגרה ויתחילו בשיקום ככל שאפשר ותוך כדי לפגוש את כל העולם במסגרת המאבק להחזיר את טל". שקד מבקשת לנהל שיח מורכב, לא ליפול לשיח רעיל שמתנהל ברשתות, בתקשורת ובפוליטיקה, "אנחנו מוכנות לדבר ולשמוע כל אחד שמדבר אמת, אמת מורכבת, וזה צריך להיות השיח". See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

2. 

   29 Dec 2024

   לב שבוי - פרק 16: אודי גורן, בן דודו של טל חיימי

   אודי גורן – בן דודו של טל חיימי, שנהרג תוך כדי הגנה על הקיבוץ ניר יצחק כחבר בכיתת הכוננות בשבעה באוקטובר ושגופתו נחטפה לעזה, נפגש לשיחה עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט לב שבוי. אודי וטל הם בני דודים, שניהם בני אותו גיל והבכורים במשפחותיהם – דבר משמעותי שחיבר ביניהם כבר בתור ילדים, מספר אודי. הוא עצמו גדל בהוד השרון ומספר על הביקורים הרבים שלו יחד עם משפחתו בקיבוץ אצל טל ומשפחתו צבעו את ילדותו. שני הסבים וסבתות של טל ואודי הם ממייסדי קיבוץ ניר יצחק והמשפחה כולה התחנכה על הסיפורים החלוציים שלהם. אחרי שהקיבוץ התייצב הסבים וסבתות הביאו את הוריהם ניצולי השואה לחיות בקיבוץ גם הם. אודי מספר על תמונה משותפת שלו ושל טל כפעוטות מוחזקים בשני ידיו של סבא רבה שלהם עומד בגאווה. "זאת השואה והתקומה, על זה גדלנו ועל זה גדלה משפחתו של טל שהחליטו כולה להישאר בקיבוץ ולהמשיך בחיי חלוציות ואידיאולוגיה," אומר אודי, "טל היה מהנדס מוכשר, ואהוב, וגם הוא החליט להישאר בקיבוץ ולהקים שם את ביתו מתוך אותם אמונות וערכים". "כל הדודים שלנו הפכו להיות חלק מאוד אינטגראלי בקיבוץ," אומר אודי, "יש לנו דוד שהיה חי ליטרלי לפי האמרה 'עד התלם האחרון', חקלאי שחרש עד הגדר, עד התלם האחרון. מתוך ציונות מאוד גדולה. חוויית הקהילה בקיבוץ הייתה מאוד משמעותית. טל היה נפגש עם אחותו ועם בני כל יום, ארוחות שישי ביחד כל שבוע, וטל, בתור אח בכור וגם בגלל האופי המיוחד שלו, היה מאוד משמעותי בחיבור המשפחתי הזה", מספר אודי. גורן סיפר על מסלול חייו של טל והתפתחותו. "טל היה מהנדס, אוהב לפתור בעיות ואוהב לעזור, אלו דברים במאוד אפיינו אותו. הוא היה ההנדימן של כולם, מישהו שהיו פונים אליו כל הזמן לעזרה, מהמשפחה ומהקהילה, לתקן, לתכנן, לחשוב ולהרכיב. טל היה נחבא אל הכלים, לא הבן אדם הראשון ששמעת כשנכנסת לחדר, אבל הוא היה האדם הראשון שפנו אליו לכל דבר שצריך בו עזרה ותמיד היה נעתר". את אשתו טל הכיר בקיבוץ, הם בני אותה קבוצה ומכירים מגיל צעיר. לזוג היו שלושה ילדים וכשטל נהרג אלה אשתו הייתה בחודש השני להריונה. מאז נולד ילדם רביעי. "הוא עשה שירות קרבי משמעותי ואז מילואים המון שנים ואז גם חבר בכיתת הכוננות בקיבוץ," מספר אודי, "הכול מתוך תחושת שליחות וציונות אמיתית". אודי מספר על שאירע בניר יצחק בבוקר המתקפה בשבעה באוקטובר. "טל יצא מוקדם בבוקר כשהוא מבין היטב שיש מחבלים בשער הקיבוץ, ואלה באותו זמן נכנסה לממד עם שתי סכיני מטבח ושלושה ילדים. את כל הריהוט הכבד שהצליחה, שמה מול הדלת. טל וכיתת הכוננות ניהלו בקיבוץ קרב עיקש, מעטים מול רבים, ובסביבות 8:30 בבוקר טל, נודע לנו אחרי כחודשיים, נהרג. בהתחלה אוכן הטלפון הנייד שלו בעזה ואחרי כחודש הוא הפסיק להיות מוגדר נעדר והוגדר חטוף. אחרי עוד כחודש קיבלנו הודעה על כך שנקבע שהוא נהרג באותו יום ושגופתו נחטפה לעזה". אודי מדבר על החשיבות הגדולה שהוא רואה בשיח בין כלל האוכלוסייה הישראלית מתוך הקשבה אמיתית וכבוד ופועל בכל כוחו להביא לשחרורו של בן דודו. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

3. 

   24 Dec 2024

   לב שבוי - פרק 15: חירות נמרודי, אמא של רב"ט תמיר נמרודי

   בבוקר שמחת תורה תמיר נמרודי כתב לאמו שיורים טילים על המגורים שלהם, ובקרוב כנראה ישחררו אותו הביתה. דקות אחר כך תועדו תמיר ושני חיילים נוספים נחטפים מהמיגונית בבסיס. בשיחה עם צופית ליבמן, מספרת האם חירות על ילד רגיש שאהב כנות ופרח בצבא, ועל המפגשים עם משפחות פצועים שנותנים כוח. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

4. 

   15 Dec 2024

   לב שבוי - פרק 14: עמית אלגרט, אחיינו של איציק אלגרט

   עמית אלגרט, אחיינו של איציק אלגרט החטוף בעזה, שוחח עם צופית ליבמן בפודקאסט לב שבוי על דמותו של דודו שגדל והשתרש בקיבוץ ניר עוז והיווה עבורו דמות אב משלימה בילדותו ועל הקושי המורכב ששני ילדיו, שחיים בדנמרק, צריכים להתמודד עימו - אב חטוף בעזה כשהם בקושי מדברים עברית או מעורים בהוויה הישראלית. "איציק גדל בניר עוז. משפחת אלגרט הם 'חמולה' בניר עוז, בין המייסדים וחיו הרבה מבני המשפחה", מספר עמית וממשיך: "בצעירותו איציק הכיר מתנדבת דנית שהגיעה לקיבוץ והם התאהבו והפכו לבני זוג. הוא עבר לחיות איתה בדנמרק, נולדו להם שם שני ילדים, רוני ומקס. מאוחר יותר הם התגרשו ואיציק חזר לארץ לחיות בניר עוז. הוא המשיך להיות בקשר הדוק עם ילדיו, הם היו מגיעים לבקר בארץ, בניר עוז, והוא היה נוסע אליהם לדנמרק". דני, אחיו של איציק ואביו של עמית, עבר מניר עוז לאשדוד ושם עמית גדל. "אבא שלי הוא איש כוחות הביטחון, הקדיש את כל חייו למדינה. בגלל עבודתו האינטנסיבית והחשובה ראינו אותו בעיקר בסופי שבוע. איציק היווה עבורי סוג של דמות אב משלימה, הוא אפילו לא יודע את זה, אבל ככה הרגשתי. בגלל שעבד כל כך הרבה, אבא היה צמא לזמן משפחתי וכמעט בכל סופ"ש וחג היינו נוסעים לניר עוז להיות עם המשפחה. איציק הוא האח הצמוד של אבא, הם קרובים מאוד". עמית נזכר בחוויות משפחתיות רבות יחד עם איציק בתקופות החופש הגדול, כשהיו מגיעים לשבוע או יותר לקיבוץ שם ישן בדירתו של איציק. הוא מספר על היותו של איציק אהוב ומוערך מאוד על ידי רבים, "איציק היה אהוב מאוד. הוא היה סוג של אבא או דוד של כולם בקיבוץ". "אני מרגיש שחטפו חלק ממני, איבר מהגוף שלי. אין לי דוד שהוא קרוב אליי יותר מאיציק. הוא איש העולם הגדול, חולה כדורגל, מאוד אוהב לטייל בעולם, לחקור תרבויות. לא הרבה לפני השבעה באוקטובר הוא טס לבקר את הילדים שלו בדנמרק וגם עשה טיול בנורווגיה, וזה מנחם במעט הידיעה שלפחות הוא הספיק לעשות משהו שכל כך אהב ולפגוש את ילדיו לפני שנחטף. הדבר שהכי קשה לי לחשוב עליו כל הזמן זה שאיציק הוא איש של חופש. ולקחו לו את החופש". עמית מספר על יום החטיפה. ב-6:30 בבוקר התחילו להבין שקורה משהו חריג ולאורך כל הבוקר עד שנחטף עמית ואביו היו בקשר עם איציק. הוא הסתתר בממ"ד בזמן שמחבלים פשטו על כל קיבוץ ניר עוז, בשלב מסוים הוא נפצע, מחבלים ירו על דלת הממד, איציק חשב שהוא נפצע מהידית של הדלת עוד לא הבין שזה פצע ירי ובשיחה האחרונה שלו עם דני אחיו, דני ניסה להנחות אותו איך לעשות חוסם עורקים שמתאים לפציעה ביד. המילים האחרונות שנשמעות בטלפון היו שאיציק אומר: "זה הסוף, זה הסוף", ולא שומעים ממנו יותר. "למשך שבוע שלם לא ידענו שום דבר על איציק, אחרי שבוע הגיעו אלינו מהצבא ואמרו שיתכן שהוא נחטף. ואז לא הייתה שום אינדיקציה ממנו עד שחזרו בעסק החטופים אחרי 54 ימים נשים מהשבי שאמרו שראו אותו במנהרות בעזה. הייתה שמחה שהחזיקה בדיוק ל-24 שעות ומאז אנחנו שוב נמצאים באפלה ולא יודעים כלום". עמית משתף על המורכבות שהגדולה של הילדים של איציק. "מקס ורוני, ילדיו של איציק, חווים קושי מורכב במיוחד. הם לא ישראלים, בקושי יודעים עברית, הם לא מכירים או חיים את התרבות הישראלית. כשהם היו באים לבקר בארץ הבית שלהם היה ניר עוז. עכשיו אין להם בית להגיע אליו. אנחנו מנסים להיות שם בשבילם, לכבד את האופן שבו הם פועלים, ללוות אותם במאבק להשיב את אביהם בצורה ובמידה שהם מרגישים שמתאים להם ולא ללחוץ עליהם בשום צורה. אנחנו מנסים לתמוך בהם ולהיות שם בשבילם תוך כדי שאנחנו מנהלים מאבק עיקש להשיב אותו וכואבים מאוד את המצב הכל כך מורכב. הילדים של איציק לא גדלו כאן, הם לא יודעים מה זה להתמודד עם הלחצים האדירים שיש כאן בארץ. עבורם, כל הסיטואציה הזו עוד יותר לא נתפסת". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

5. 

   5 Dec 2024

   לב שבוי - פרק 13: שי ונקרט, אביו של עומר ונקרט

   שי ונקרט, אביו של עומר, מספר לצופית ליבמן במסגרת הפודקאסט לב שבוי על בנו עומר, בן 23, שנחטף לעזה מפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר, ועל ההתמודדות האישית והמשפחתית מאז. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

6. 

   14 Nov 2024

   לב שבוי - פרק 12: טליק גואילי, אימו של רס"מ רני גואילי

   טליק נפגשה עם צופית ליבמן, מגישת הפודקאסט לב שבוי, בביתה שבמיתר, לשיחה על רני, לוחם גדול וחזק וגם רגיש לסביבתו ומחובר מאוד לשורשים של עמו, רני שהיה גיבור ואלטרואיסט מילדות ונהרג כגיבור כשהוא מגן על ארצו. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

7. 

   4 Nov 2024

   לב שבוי - פרק 11: דיצה אור, אימו של אבינתן אור

   במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" התיישבה המגישה צופית ליבמן עם דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור בן ה-31, לשיחה על האמונה הגדולה בקב"ה שנותנת לה את הכוח, על הגעגוע הגדול לאבינתן ועל ההתמודדות עם מציאות בלתי נתפסת של בן משפחה חטוף. "קשה לי אפילו להגיד את המילה חטוף," אומרת דיצה, "זו מציאות שהיא לא הגיונית, לא ידועה, כל כך לא קשורה לכל מציאות שהאדם מכיר". היא מספרת על רגע ההודעה על חטיפתו. את החג היא חגגה בביתה של אימה בירושלים. אימה, שמאז נפטרה, הייתה חולה ומוגבלת מלהגיע פיזית למקלט ועל כן כשהתחילו הטילים בשבת בבוקר הן נשארו יחד בדירה. אחרי התעוררות מהאזעקות, המידע הראשוני הגיע אליהם דרך העובד הזר של אמא של דיצה שראה סרטונים בטלפון של מחבלים באופקים ודיצה הבינה שמדובר במערכה יותר גדולה מירי טילים בלבד. בצהריים היא הלכה לנוח ושמעה צעדים מתחת לחלון. הייתה לה תחושה לא טובה עם שמיעת הצעדים, אחר כך היא שמעה דפיקה בדלת הבית וחשה רצון עז לא לפתוח. לבסוף מישהו אחר מבני המשפחה פתח את הדלת והם ניגשו לדלת חדרה של דיצה ודפקו עליו להעירה. גם מהדפיקה הזאת דיצה ניסתה להתעלם, משהו בה חש שמעברו מחכים לה בשורות שהיא לא רוצה לשמוע. לבסוף פתחו והיא ראתה בפתח הדלת את ילדיה שלא חגגו את החג בעיר יחד עם פסיכולוג המועצה האזורית בנימין ושם היא הבינה באופן וודאי שמשהו רע קרה. אבינתן נחטף ממסיבת הנובה ברעים, יחד עם בת זוגו, נועה ארגמני שנחלצה ב8.5.23 מהשבי במבצע חילוץ ההרואי "מבצע ארנון". את המידע על חטיפתם גילו המשפחה מסרטון שפרסם חמאס באותו זמן. "אנחנו יודעים היום," אומרת דיצה, "שהיו לו המון רגעים שבו יכול היה לברוח במהלך החטיפה. אבינתן גבר חזק וחסון. אבל הוא לא עזב את נועה ואין מצב שהיה מסוגל לעשות אחרת, היה לו חשוב להישאר איתה ולשמור עליה". צופית מבקשת ממנה לשתף בסיפור על אבינתן שמתאר לנו את אופיו המיוחד. דיצה מספרת על מאורע מתקופת מגפת הקורונה. אמא של דיצה ודיצה חלו בקורונה והסתגרו יחד בדירה בה דיצה טיפלה באימה תוך כדי שהיא עם 40 מעלות חום וחשה רע מאוד בעצמה. באותה תקופה מאוד חששו מאוד מהידבקות ואף אחד לאה העז להגיע לדירה ולעזור. "ואז יום אחד פתאום דפיקה בדלת," היא מתארת, "אבינתן הגיע. פשוט הגיע ונכנס, בלי לתאם מראש או משהו, והתחיל לסדר את הבית, ולבשל לנו, הלך לקניות. כשהוא נכנס פשוט קרסתי לו לתוך הידיים. הוא אפשר לי פתאום לנשום. הוא בא ופתר הכל. יש אנשים שבאים ויודעים לעשות משהו אחד, משהו יבוא לבשל או יבוא לסדר את החשמל או יבוא לעשות קניות, אבל לא אבינתן, הוא בא ועשה הכל. וזה הוא". מה שנותן לדיצה את הכוח ומלווה את כל חייה ואת ההתמודדות שלה עם המצב הנוכחי זו האמונה בקב"ה והידיעה העמוקה שהכול מנוהל על ידו ולא על ידי אף אחד אחר. "אנחנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו בעולם הזה ואני נאבקת ועושה הכל, אבל היום שאבינתן יחזור כבר כתוב וידוע, כשזה יקרה זה יקרה, וזה יכול לקרות ברגע ובזה אני מאמינה ועל זה אני מתפללת". כשאבינתן נחטף, היא אומרת ניסו ילדיה "לנחם" אותה ואמרו לה-לפחות יש לנו אינדיקציה שהוא בחיים ושהוא לא פצוע, מהסרטון שראו, יש גם אנשים שנעדרים שאף אד לא יודע מה עלה בגורלם. וזה לא ניחם אותה, היא ענתה להם, " איך אנחנו יודעים אבל מה קרה רגע אחרי הסרטון? איך אפשר להתנחם מכך כשיודעים שהוא בידיים של היצורים האלו, אפילו בני אדם אי אפשר לקרוא להם". אחרי ההודעה על החטיפה, דיצה מספרת, הילדים שלה ניסו להרים את רוחה. "אז הם אמרו, תראי, אנחנו לפחות רואים מסרטון החטיפה שהוא הולך על הרגליים והוא בריא, הוא לא פצוע. אמרתי להם שזה בכלל לא מעודד אותי, אנחנו יודעים שזה מה שקרה עכשיו בדיוק בתוך הסרטון, מה שקרה שנייה אחר כך אנחנו לא יודעים כלל. אז הם אמרו, לפחות אנחנו יודעים שהוא חטוף, יש אנשים שנעלמו לחלוטין, התאדו מהעולם, אז עוד לא הבנו עד כמה החיפוש אחר אותם אנשים הולך להיות קשה ונורא. וגם אז עניתי, מה מעודד בזה שאני יודעת שהוא בידיים של היצורים הנוראיים האלו? ואז הבת שלי בגאונותה אמרה, אבינתן לא בידיים של החמאס, הוא בידיים של ה'. וזה בשנייה הרגיע אותי. איפס אותי". "עכשיו, מה הכוונה הרגיע?" היא מוסיפה, "אני עדיין דואגת וכואבת ובלי גבול, אבל זה נכון, זה אמת. הוא נמצא בידיים של ה' והוא יחזור ברגע המדויק שהוא צריך לחזור על פי תכנית גדולה מאיתנו. זה כל כך נכון ומזוקק, אבל צריך להזכיר לעצמנו את זה כל הזמן". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

8. 

   9 Oct 2024

   לב שבוי - פרק 10: ריקי ברוך, גיסתו של אוריאל ברוך ז"ל

   "הכרתי את אוריאל כשהיה בן פחות מבן 10" מספרת ריקי בתחילת הראיון, "הוא אח שלי לכל דבר". השיחה עם ריקי חושפת קשר משפחתי עמוק ומלא חוויות משותפות, שבתות, חגים, וימים של שגרה, "הוא היה ילד, ותמיד נשאר כזה. עם שמחת חיים ותמימות מיוחדת, משהו שכולנו יכולים לקנא בו". ריקי מספרת על הצדדים המיוחדים של אוריאל, שהיה עבור כל אחד בסביבתו מקור לשמחה ולתמיכה. "הוא ראה רק את הטוב באנשים, תמיד רצה לשמח ולהעלות חיוך על פניהם של אחרים. הייתי שומעת את רחלי, אשתו, מספרת איך הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא רב איתה, פשוט היה מרכך כל מצב בעזרת החיוך שלו". מעבר להיותו אדם שמח ופעיל, אוריאל היה גם אבא מיוחד "הוא היה אבא מהסוג שילד תמיד חולם עליו, משחק, משתולל, צוחק ומחבק" מספרת ריקי "הוא קפץ עם הילדים, עשה איתם דברים שאמא לא מרשה, פשוט חי את החיים במלואם. האהבה שהרעיף על ילדיו, שלו בן ה-8 ואופק בן ה-5, ניכרת בכל סיפור שמספרת המשפחה". כשצופית שואלת אותה על השביעי באוקטובר ועל מתי גילו שאוריאל חטוף, ריקי נוגעת ברגעים המורכבים שעברו על המשפחה "השגנו את כל המידע בעצמנו. אחרי יומיים הודענו שהוא נרצח. אמרנו 'ברוך דיין האמת' והלכנו לחפש אותו במחנה שורה. ואז אחרי כמה ימים באו להגיד לנו שהוא חטוף. מצב הזוי, הכל מתהפך, פתאום אחרי שאמרת 'ברוך דיין האמת' אתה חוזר בך, ויש תקווה. מול הילדים היה הכי מורכב להסביר את המצב. בהתחלה הם שאלו המון שאלות אחרי שאמרנו להם שהוא נחטף, איפה הוא ישן? איך הוא שורד? שאלות שילדים לא אמורים לשאול. ואז כשקיבלנו את ההודעה על כך, אחרי מעל 5 חודשים, שהוא נרצח וגופתו מוחזקת בעזה, היה כאב נורא אבל דווקא לילדים היה סוג של רוגע, סוג של סגירה עבורם, שהוא כבר לא סובל". אחת התכונות הבולטות של אוריאל הייתה האהבה הגדולה שלו למסיבות. "מסיבות היו החיים שלו" ריקי מספרת "הוא לא ראה את החיים בלי זה. החיבור שלו לדעתי נבע מזה שהוא אדם של חופש. במסיבות טבע הוא הרגיש חופש אמיתי, ויש את האהבה האינסופית שמרגישים שם, האנשים הטובים, זה המקום שבו הוא הרגיש הכי בנוח. בערב ראש השנה האחרון שלו, חמותי אמרה לו שאולי כדאי לו להירגע מעט עם המסיבות ולהשקיע יותר בבית, אוריאל ענה בפשטות: "אמא, אני חי במסיבות ואני אמות במסיבות". הדברים שנשמעו באותו רגע כבדיחה, הפכו להיות גורליים ומצמררים." למרות הכאב האינסופי, ריקי מספרת שהיא מוצאת נחמה בכך שאוריאל סיים את חייו במקום שאהב, כשהוא מוקף בחברים ובשמחה: "אני לוקחת קצת שלווה מהמחשבה שברגעיו האחרונים הוא היה במקום הנכון עבורו, שהוא חגג את החיים עד הסוף. הוא לא פה, אבל האישיות שלו עדיין איתנו. הוא חי בתמונות, בזיכרונות, ובעיקר בילדים שלו. בכל יום אנחנו מתגעגעים אליו, אבל גם חוגגים את מה שהוא היה עבורנו - אדם מיוחד, מלא שמחת חיים ואהבה." צופית וריקי משתפות בתחושות שלהם כמה חשוב להיות מאוחדים, גם כשלא מסכימים תמיד על הדרך להבין כולם רוצים את אותו דבר: "כולם רוצים את החטופים בבית היום. לא היום, אתמול. כל אחד יכול לתמוך במשפחות, יש הרבה דברים שאפשר לעשות בכיכר. להכיר משפחות חטופים, להקשיב להם. זה הסיפור של כולנו, הגורל הוא משותף". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

9. 

   22 Sept 2024

   לב שבוי - פרק 9: רותם שרעבי, אחייניתם של יוסי ואלי שרעבי

   שני האחים יוסי ואלי שרעבי נחטפו מבתיהם בקיבוץ בארי בשבת השחורה. אשתו ושתי בנותיו של אלי נרצחו באותו יום. משפחתו של יוסי ניצלה, אך בחודש ינואר חמאס פרסם סרטון בו מופיעה גופתו והוא מוגדר מאז חטוף שאינו בחיים שגופתו מוחזקת בידי חמאס. בפודקאסט "לב שבוי" רותם שרעבי, אחייניתם, ביתו של שרון שרעבי, אחיהם של אלי ויוסי ז"ל, נפגשה לשיחה עליהם ועל מה שעוברת משפחתה שחוותה טרגדיה מחומשת ולא מפסיקה להלחם על שחרור דודיה. "חמשת האחים לבית שרעבי, אלי, יוסי, שרון, אילה ואוסנת גדלו בתל אביב, היו מגובשים מאוד," מספרת רותם, "ואלי בגיל 13 התאהב בקיבוץ והחליט לעבור לבארי ויוסי הלך אחריו ומאז הם נשארו ואף הקימו שם את משפחותיהם". היא משתפת בחוויות אישית שזכורות לה מכל אחד מדודיה. "יוסי היה בשלב מסוים בתפקיד בכיר בדפוס בארי ויום אחד הוא לקח אותי לתצפית על גג הדפוס והראה לי את עזה ואמר לי 'תראי איזה קרובים הם, איך בקלות הם יכולים לפרוץ את הגדר', והנה זה קרה. באופיים יוסי ואלי היו שונים, אלי יותר שמעו אותו, יוסי היה יותר מופנם, ושניהם היו מאוד מודעי לסביבתם, מתחשבים בכל אחד, רואים כל אחד. ברמה של לראות את האדם במעלית איתך שמחזיק משהו כבד ולעזור לו. היה יום העצמאות בשנה אחת שההורים שלנו היו בחו"ל ואנחנו רגילים לחגוג את ימי העצמאות יחד כמשפחה וקצת התבאסנו שנהיה לבד. אלי נסע שעתיים וחצי כל כיוון מבארי לאלפי מנשה, איפה שאנחנו גרים, כדי להביא אותנו מהבית אליהם לקיבוץ כדי שנחגוג יחד". "חלק מהשקט שאפיין את יוסי זה שהוא עשה דברים בלי רעש. רק בשבעה שלו אחרי שנודע לנו שהוא מת שמעתי ממישהו שהוא היה כל שבוע הולך לנערים בסיכון, מביא להם אוכל, מדבר איתם, משחק איתם. זה משהו שמעולם לא שמעתי עליו לפני", מוסיפה רותם. "על אלי אין לנו שום מידע", מספרת רותם, "על יוסי זכינו לקבל קצת מידע מאופיר אנגל - בן הזוג של יובל, הבת של יוסי, שנחטף יחד איתו והיה איתו 54 ימים בשבי עד ששוחרר. הוא סיפר שהם בעיקר שיחקו קלפים והוא ממש היה כמו אבא שלו, שמר עליו, נתן לו מהאוכל שלו. ואחר כך שמענו עוד מנועה ארגמני, שחולצה, והייתה איתו עד רגעיו האחרונים. נועה היא אישה חזקה ומיוחדת ממש, היא סיפרה לנירה, אשתו של יוסי, שהיא הצליחה להתחבב על השובים שלה ולהוציא מהם מידע וככה נודע ליוסי שאשתו ובנותיו ניצלו. זה הדבר שהוא הכי כאב והטריד אותו בשבי וזה מנחם במעט לדעת שכשהוא מת הוא התנחם בידיעה שהוא הצליח להציל את משפחתו". המסר של רותם לכל המאזינים הוא לקחת חלק במשהו במאבק ובניסיונות להשבת החטופים, כל אחד בדרכו, באירועים בכיכר, בעצרות, בהפרשות חלה, "החיבוק של העם מאוד מורגש על ידי ועל ידי המשפחות וזה מאוד משמעותי". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

10. 

    15 Sept 2024

    לב שבוי - פרק 8: שיר, ביתו של החטוף קית' סיגל

    שני הוריה של שיר סיגל, קית' ואביבה, נחטפו מביתם על ידי מחבלי חמאס בשביעי לאוקטובר. אביבה הוחזרה לישראל במסגרת עסקת השבויים שהתקיימה בחודש נובמבר אחרי 50 ימים ושבי, וקית', אביה, עודנו שם. צופית ליבמן נפגשה עם שיר לשיחה על אביה קית' ועל חיי משפחתה שנמצאים בטלטלה כבר כמעט שנה במגרת הפודקאסט לב שבוי. שיר מספרת על אביה שעלה מארצות הברית לישראל אחרי שהכיר את אימה. "אני הבת הקטנה במשפחה. אבא שלי עלה בגיל 21 מארצות הברית. הוא גדל במשפחה מאוד ציונית. הוא תמיד אהב את ישראל ומשפחתו היו מגיעים לבקר המון. הם מאוד מחוברים ליהדות שלהם, למסורת, היו הולכים לבית הכנסת. אבא בא לבקר את אח שלו בארץ בגיל 21 ופגש במקרה את אימא שלי. אימא שלי עלתה מדרום אפריקה בגיל צעיר יותר והם התאהבו ואבא שלי החליט להישאר איתה. הוא ביטל את ההרשמה לאוניברסיטה בארה"ב ופשוט עלה לארץ. זה מרגש אותי לדבר על זה. הם התחילו לתכנן את חייהם המשותפים וחיפשו קיבוץ צעיר והם הגיעו לכפר עזה". "הם כל הזמן מספרים על איך שהם פנו פנייה אחת לא נכונה בדרך לכפר עזה בהתחלה ובכלל נכנסו לעזה ועצרו לאכול חומוס שם. לא היה להם מושג שהולך להיות כל כך מורכב לגור בעוטף עזה, עברו השנים והתחילה המתיחות ואני זוכרת מגיל מאוד צעיר פחד קיומי. יש לי שכן שנהרג מפצצת מרגמה כשהייתי בערך בת 12 והבנתי כמה שזו סכנה ממש קיומית. מאוד העסיק אותי השאלה למה ההורים שלי בחרו לגור שם ואפילו ניסיתי לשכנע אותם לעזוב ולא הצלחתי לשכנע אותם. אבא שלי גדל על הנרטיב של שליחות, של להיות על הגבול ואפילו להקריב את עצמך למען דברים גדולים יותר ממך. הוא כן הבין את המשמעות של לגור שם ועדיין בכל סבבי הלחימה הוא היה הראשון לחזור הביתה. הוא גם מאוד מחובר לקהילה, לבית". שיר מספרת על תחושותיה הקשות. "גדלתי על סיפורי השואה וכל הזמן שאלתי את עצמי איך זה יכול לקרות? אבל אמרתי לעצמי שזה קרה כי לא הייתה לנו מדינה ולא היה צבא ששומר עלינו ולא היו לנו בנות ברית כמו שיש לנו היום, ולחשוב עכשיו שאבא שלי עכשיו נמצא בשואה. אבא שלי שעתיים נסיעה מכאן בשואה. חברה הכי טובה שלי אמילי דמארי שגם נחטפה עכשיו בשואה. אבל יש לנו מדינה ויש לנו צבא ויש לנו חברה שלכאורה בנויה על ערבות הדדית, אז איך הם עדיין שם? זה לא נתפס בעיני". פניה של אביה מתנוססים על שלטים רבים ברחבי הארץ, פנים מחייכות, קסומות של איש רגיש, עדין ואהוב. על מצחו באותו תצלום רואים שהדביק "טיקה", סממן מהמסורת ההודית. צופית שואלת את שיר על טיבה. "בערך בגיל 50 אבא שלי החליט שהוא ממש רוצה לטוס להודו. אחותי בדיוק טסה והוא הצטרף אליה לחודש והתאהב במדינה ובתרבות. הוא התחיל לשמוע מוזיקה הודית, לאכול אוכל הודי ואז כשגם אני טסתי לטיול בהודו הוא הצטרף גם אליי לחודש. אחר כך הוא התחיל לעשות ויפאסנות ולחקור את התרבות ההודית בזמנו הפנוי. אז במפגש שבו צולמה התמונה הזו עם הטיקה, אחיינית שלי קנתה לכולנו טיקות כדי לשמח אותו. "אספר לך עוד על המפגש הזה שבו צולמה התמונה. בערך חודש לפני השביעי באוקטובר בן זוגי יובל ואני התארסנו. לאבא שלי וליובל יש חיבור מהאגדות, מאוד אוהבים אחד את השני. התארסנו לצד נחל פסטורלי מהמם בצפון וכשהתקשרנו להודיע למשפחות שלנו הם החליטו לבוא ועשינו קמפינג שם על שפת הנחל כל המשפחה. אז התמונה הזו צולמה שם. ואני חושבת שזה היה הרגע הכי מאושר בחיי. ולא רק שלי, נראה לי שגם לאבא שלי זה היה רגע אחד המרגשים בחייו. מעין מעבר שלב, הבת הקטנה שלו התארסה, הוא מאוד אוהב את יובל, ורגע של מעין מעבר לחיים של סבא וסבתא, של לרוות נחת מהמשפחה". "זה כל כך קשה," היא מוסיפה, "יש אנשים שזה הפך אצלם לסיסמאות, שיח על מחירים. אני חושבת שאם כל אחד יחשוב רגע על אבא שלו, אם הוא היה יודע שהוא נמצא שעה אחת במצוקה, פצוע, חולה, שעה אחת, הוא היה אומר: לא משנה מה, להציל את אבא שלי. ואבא שלי שם 340 ימים, דקה דקה במצוקה. אמא שלי חזרה וסיפרה מה עוברים שם. זה באמת גיהינום. יש מצב שהוא בין החיים למוות, אני מתפללת כל כך שהוא שורד ומחזיק מעמד, ואני יודעת שכל השיח על מחירים, מה לזה ולחיים של אבא שלי ולחיים של החברה הכי טובה שלי שנחטפו מהבית שלהם בפיג'מות". "אמא שלי לא מפסיקה לדבר ולספר על מה שהם עברו בשבי. בדיוק בגלל מה שקרה עכשיו שרצחו שישה חטופים שלעולם לא יוכלו לספר מה הם עברו כל כך חשוב לה לא להפסיק לספר. כשהיא חזרה היא סיפרה לנו שאבא שלי לא היה מפסיק להגיד-חייבים לזכור את זה, מה עברנו היום, עם מי היינו, מה עשינו, הכל צריך לזכור, כדי שכשנחזור נספר הכל ושכולם ידעו מה קרה כאן. הם עברו דברים קשים מאוד בשבי, ב51 יום שאמא שלי הייתה. אבא שלי נפצע ביום החטיפה, ירו בו ושברו לו את הצלעות, העבירו אותם ב51 יום האלו 13 מקומות, בקושי היה אוכל, אמא שלי ירדה 10 קילו. היו המון רגעים שאמא שלי הייתה בטוחה שאלו הרגעים האחרונים שלהם, שהם רגע לפני המוות. ובתוך הטירוף הזה, ובתוך ההתעללויות והאיומים והפחד מהמוות, אבא שלי כל יום, בסוף היום, או שכשהם שיערו שזה סוף היום, היה מושיב את כולם ומבקש מכל אחת להגיד משהו אחד שהוא אומר עליו תודה. "כששמעתי את זה מאמא שלי כל כך התרגשתי, לשמוע שאבא שלי הצליח לשמור על האישיות הרגישה והמדהימה שלו בתוך התופת. כמה כוחות, אני רק מקוה שהוא עדיין עם הכוחות האלו. אני מזמינה אנשים ללמוד מזה להודות על מה שיש להם בחיים ולהיזכר באבא שלי, קית' סיגל, ולאחל כך לשובו כבר, בריא בגוף ובנפש". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

11. 

    12 Aug 2024

    לב שבוי - פרק 7: מירב, אימה של החטופה אגם ברגר

    אגם ברגר שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז ונחטפה לעזה בשביעי לאוקטובר. מירב, אימה, משוחחת בגילוי לב עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון, ומספרת על ההתמודדות בעזרת אמונה גדולה בבורא עולם ובבת החזקה שלה, שחלמה לעשות שינוי בעולם וכרגע לוקחת בעל כורחה חלק בכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי. אגם היא אחת מארבעה ילדי משפחת ברגר מחולון. יש לה אחות תאומה, ועשרה חודשים אחרי לידתן שוב נכנסה מירב להריון ולמשפחה נולדה בת שלישית. מאוחר יותר נולד גם האח הקטן עילי. "חגגנו בר מצווה לעילי בזמן שאחותו אגם חטופה ונמצאת בשבי חמאס," מספרת מירב, "יום לפני בר המצווה החלטתי באופן ספונטני להכין לו מצגת עם תמונות. הרגע שהגעתי לתמונתה של אגם וראיתי איך היא מביטה בי מבעד למסך, זה רגע שבו הבנתי שעליי לשחרר את הכאב ולהיות בשמחתו של הבן שחוגג בר מצווה. אני אומרת לה באותם רגעים: 'אני לא יודעת למה הקב"ה החליט שככה נחגוג בר מצווה כשאת לא פה בנוכחותך הפיזית, אבל ברור  לי שככה את בטוח רוצה שנחגוג לו, בבר מצווה כהלכתה', וכך עשינו". אגם מנגנת בכינור מגיל 8, בחירה שקיבלה על דעת עצמה והתעקשה עליה. "יש לה אופי דעתני מאוד", אומרת מירב, "זאת הייתה הבחירה שלה והיא התמידה. המורים בקונסרבטוריון דורשים הרבה התמדה ומצוינות והיא דווקא הגיעה לכלי הזה מתוך הודיה. היא ילדה של הודיה". בתיכון למדה במגמת מוזיקה. על אף אפשרויות שעמדו בפניה, את ההחלטות של מירב בנוגע לקריירה הנחה העיקרון שהעבודה תאפשר לה להקדיש זמן משמעותי למשפחתה ולאמהות שלה. גם אגם היא מאוד משפחתית באופייה, ורואה במשפחה ערך עליון. "כשאגם הייתה צריכה לכתוב קורות חיים במסגרת ההרשמה למכינה הקדם-צבאית, ולספר על עצמה ועל הדמויות המשמעותיות בחייה, היא כתבה על המשפחה ועל אמא", מירב מספרת. "לפני כמה שבועות הרגשתי ממש במשבר, וכתבתי לאביבה סגל, שהייתה עם אגם 37 יום בשבי. שאלתי אותה מה היא חושבת שעדיין מחזיק את אגם במצב הזה כל כך הרבה זמן, והיא ענתה שהיא חושבת שבין השאר המכינה הקדם-צבאית, שעשתה לה הכנה להתמודד עם קשיים ועל איך לא לוותר". ואביבה סיפרה עוד דבר: "היא אמרה שהחטופים היו מדברים שם המון ביניהם, ושאלו אחד את השני מה אתם מתכננים לעשות אחרי השחרור. אגם אמרה שברור שהיא תחזור לאותו תפקיד באותה אוגדה ותמשיך לשרת". "אגם היא אדם של משמעות, של חיפוש משמעות, היא הבינה שיש לה תפקיד בעולם הזה, משתפת מירב. "מצאנו פתק שאגם כתבה שנה לפני שנחטפה, והיא כותבת שם שהיא רוצה לשנות משהו חשוב. היא יצרה לוח חזון בגיל 16. זה היה מאוד משמעותי ויפה כבר אז, אבל מאז החטיפה כשאני מסתכלת על הלוח, הדברים מקבלים עוד יותר משמעות. מופיעות שם המילים שהיא בחרה: 'סיפור חיי אמונה', 'לתפארת מדינת ישראל' ואפילו המילה 'חופש' בגדול. אגם נשמה מאוד גבוהה". ב-י' בשבט, כשבעה חודשים לפני החטיפה, אמא של מירב נפטרה, מה שהיה משבר גדול מאוד עבורה ועורר אצלה שאלות מהותיות על החיים. "שם מתחיל מסע רוחני מאוד אינטנסיבי ואני מתחילה לשמור שבת", היא מספרת, "השבת והרוחניות הפכו למשמעותיות גם בחייה של אגם. היא אמנם לא שמרה את כל השבתות אבל זה היה מאוד חשוב לה. שמענו עדויות מאנשים ששוחררו מהשבי שהיו איתה, שהיא מסרבת להדליק אש בשבת כדי לבשל לשובים שלה שדורשים זאת ממנה". "היא ילדה של רדיפת צדק", היא מוסיפה, "בעבר הייתי אומרת 'אגם תביא את השלום'. אני מדמיינת אותה בשבי מדברת עם השובים שלה ועומדת מולם על כך שהדרך שלהם לא נכונה. עוד יגיע היום שהיא תחזור ותספר לנו על מה שעברה ואמרה להם". מירב מתארת את הזמן הקצר שאגם שירתה לפני ה-7 באוקטובר: "אגם מתגייסת, משובצת כתצפיתנית, עוברת קורס למשך חודשיים ומיועדת לבסיס כרם שלום. שבוע לפני סיום הקורס משנים לה את השיבוץ לנחל עוז. הורדנו את אגם ביום חמישי שלפני שמחת תורה בבסיס אורים, כשאנחנו יודעים שהיא נוסעת למוצב נחל עוז ביום שישי. בדרך הביתה אני מרגישה מאוד לא טוב, ברמה של הזמנת אמבולנס. אני מגיעה לבית החולים ונותנים לי כדורי הרגעה, הנשמה שלי כנראה ממש הרגישה שמשהו קורה. יש ביני לבין אגם קשר נשמתי גם עכשיו". "בשיחה האחרונה של אגם אלינו אחרי שמתחילה מתקפת הטילים ב-6:30 בבוקר היא אומרת: 'אמא יורים עלינו, יש כאן מחבלים, כולם בוכים אבל אני לא מפחדת', והטלפון מתנתק", מתארת מירב. "אני יודעת שהתצפיתניות שנחטפו היו בחמ"ל למעלה משעתיים כשהן רואות את גופות חברותיהן שנרצחו, עד שלקחו אותן לעזה. בהתחלה הצבא אומר לנו 'הם מנותקי קשר, הם בחמ"ל, אין חשמל והם לא יכולים לתקשר', ולאט-לאט במוצאי שבת התצפיתניות מנותקות הקשר משאר החמ"לים התחילו ליצור קשר. רק ברביעי לפנות בוקר מגיעים אלינו, דופקים בדלת ומעדכנים אותנו שהיא נעדרת. ורק ביום ראשון שאחרי מודיעים לנו שאגם ככל הנראה חטופה ונמצאת בידי חמאס". "אגם רצתה לשנות משהו חשוב, יצא שהיא כותבת את ההיסטוריה. אני מרגישה שאנחנו ממש באירוע תנ"כי גדול מאיתנו, ואל לנו לפספס את ההזדמנות הזאת. אנחנו מקבלים כל יום הזדמנות מחדש, והאחריות שלנו היא לעשות את הדבר המתבקש", מסכמת מירב. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

12. 

    6 Aug 2024

    לב שבוי - פרק 6: עילי, אחיו של החטוף אביתר דוד

    אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, נחטף לעזה ממסיבת הנובה בחניון רעים. עילי, אחיו, מספר בשיחה עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון על הגעגוע הגדול שחש כלפיו. "אביתר הוא ילד הסנדוויץ', ביני לבין אחותנו הצעירה. היינו מתכסחים בינינו המון במהלך הילדות, על כל דבר רבים," מספר עילי, "אבל בגיל צעיר אביתר התחיל לנגן בתופים ואחר כך גם בגיטרה. הא הפך דרך הנגינה מילד תזזיתי לצעיר שחי הכי בצ'יל". המוזיקה, עילי מתאר, הפכה לנדבך משמעותי מאוד בחייו של אביתר. "הוא יכול לשבת שעות לנגן, יש לו שלוש סוגי גיטרות בבית, הוא אוהב לנגן לבד, עם חברים, בג'אמים. פחות להופיע או להיות בפרונט, להיות חלק". עילי מספר שהוא עצמו מגן על פסנתר וכשהיה מגיע לבית ההורים בסופי שבוע הם היו מנגנים יחד. "המוזיקה מאוד קירבה בינינו, היית מחכה לחזור הביתה כדי לנגן איתו". לפני שנחטף אביתר התחיל לחפש את כיוונו המקצועי ורצה ללכת בכיוון של הפקה מוזיקלית. "זה מאוד מתאים לו," אומר עילי, "אביתר הוא פיס-מייקר, משכין שלום, הוא רגוע ומנסה להרגיע. אפשר להגיד לו הכל והוא יקשיב לך, בלי להיות שיפוטי. בגלל זה גם מאוד מתאים לו הפקה מוזיקלית, להיות מאחורי הקלעים, להיות בקשב למה שרוצים ולהפוך יצירות למשהו מדהים". עילי מתאר איך המסע שעוברים המשפחה מאז שאחיו נחטף כמסע ארוך ולא פשוט. "כל אדם עובר תהליכים שלמים בתוך תקופה ארוכה של 300+ ימים. ואי אפשר רק להיות עצובים במשך חודשים. בהתחלה זה היה כמו מאניה דיפרסיה ועם הזמן יש איזשהו מנגנון של הגוף שמבין שאי אפשר להכיל רכבת הרים רגשית כזאת כל הזמן ובאיזה שבוא שלב הרגשות נעשות פחות קיצוניים". "הכאב שלי מתגמד לעומת ההורים שלי," מוסיף עילי, "אני רואה אותם ובא לי לבכות. הם הכי צריכים את החיבוק שלו. אני מייחל שכבר יחזור ודבר ראשון יחבק את ההורים ואחר כך מיד לתת לו את הגיטרה ולנגן איזה דואט. אני מדמיין אותו בשבי שהוא בטוח מצא דרך לתופף לו שם על משהו בשבי. אני בטוח שהוא עושה מכל דבר אפשרי תוף". עילי מספר על מה נותן לו תקווה, "פגשתי את אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן אחרי שחולצו. הסיפורים שלהם טלטלו אותי אבל גם חיזקו אותי, לראות אותם חוזרים כשהם הצליחו לשמור על חוסן מעודד אותי שאביתר יחזור והוא ישתקם ויצליח לחיות חיים טובים". כשעילי נשאל איך יכול כל אדם לעזור באיזשהו אופן לו ולמשפחות החטופים הוא עונה, "ללכת עם סיכות, שרשראות, חולצות של החטופים, עבורי זה נותן תחושה שאני לא לבד במערכה הזאת. וגם להגיע לכיכר, להסתכל למשפחות בעיניים, זה הסיפור של עם ישראל עכשיו. יש אנשים שאולי רואים את כיכר החטופים כמקום פוליטי, אבל אפשר להגיע רק כדי לתמוך, ההגעה להזדהות אין בה אמיר פוליטית. יש המון דרכים להתחבר". המשפחה שלו מקיימת בכיכר החטופים בתל אביב ערבי ג'אם בכל יום חמישי ב-20:00 בערב שנמשך עד חצות והוא מזמין את כלל הציבור להצטרף. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

13. 

    18 Jul 2024

    לב שבוי - פרק 5: אחיותיו של החטוף איתן מור

    למסיבת הנובה בחניון רעים הגיעו החברים הטובים איתן מור, בן 24, שנחטף לעזה, ואליקים ליבמן ז"ל, שנחשב כחטוף במשך שבעה חודשים עד שגילו את שרידי גופתו בקבר של נרצחת אחרת כדי לעבוד כמאבטחים לא חמושים. בפרק החמישי של הפודקאסט לב שבוי נפגשו לשיחה צופית ליבמן, גיסתו של אליקים ז"ל ומגישת הפודקאסט, ואחיותיו הצעירות של של איתן, רוני מור אביטבול ושירה מור. בשיחה, על אף הקשר השוטף והקרוב שנוצר בין המשפחות ב-9 החודשים האחרונים, הן עדיין הרכיבו חלקים נוספים מהפאזל המשותף של מה שקרה לאהוביהן באותה שבת ארורה. אחיותיו של איתן מספרות על הקשר המשפחתי החזק ששורר בביתם. "הרבה שואלים את ההורים שלנו מה הייתה מערכת היחסים שלהם עם איתן, בגלל החזות החיצונית שלו והעובדה שהוא בחר לחיות אורח חיים לא דתי ושונה משלהם. אז התשובה היא שהיחסים הם מדהימים וקרובים. הוא הולך בדרך שלו אבל מכבד בצורה יוצאת דופן, הוא אדם מאוד משפחתי והקשר מאוד חזק. דווקא ההתרחקות שלו מאורח החיים שלהם דחף אצל שני הצדדים את הצורך לשמר את הקשר חזק. הוא היה מתקשר כל יום שישי, מגיע לשבתות שלמות כשהגיע לשבת להורים. הוא דיבר איתם גם בערב שמחת תורה והם דיברו על ההכנות שלו לחג. אבל הוא לא סיפר שהולך לנובה, היה מן הסכם שבשתיקה, כדי לא לצער אותם". "איתן הוא אור גדול, שמח, אופטימי", שירה מוסיפה ומשתפת איך שהיא תמיד הרגישה שרוצה להידמות לו. "הוא אוהב לאכול אוכל איכותי, היה רגיל לאכול 5 ארוחות ביום, בריאות וטובות. שמר על בריאות, אכל מסודר, ותמיד עומד על שלו. "הוא אדם מאוד דומיננטי. אנשים שפוגשים אותו ממש זוכרים אותו. כשאספנו עדויות ממי שהצלחנו משורדי הנובה שמנו לב איך כל כך הרבה אנשים זכרו אותו, גם בגלל הנראות שלו, הקרחת, וגם בגלל הנוכחות שלו שמרגישים בו. "היו לנו חיים שגרתיים, עבודה, משפחה, לימודים, ואז הגיעה שמחת תורה ומאז הזמן נעצר", אומרת רוני, "כל חג זה לא הגיוני לנו. מה הגיע פסח? מצות? מה הקשר? והוא עדיין שם, במנהרות, תקוע בכלל בשמחת תורה". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

14. 

    9 Jul 2024

    לב שבוי - פרק 4: אליה דנציג, נכדתו של החטוף אלכס דנציג

    "סבא נולד בפולין והפולניות מאוד מאפיינת אותו," אליה מספרת, "הוא נולד להורים ניצולי שואה והיה מוביל מסעות לפולין. כששוחררו חלק מהחטופות מניר עוז הן סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי". "אני חושבת שכוחות החיים שיש לסבא נובעים מכל הידע הרב שצבר לאורך חייו," היא מוסיפה, ואולי יש גם משמעות לפרספקטיבה ההיסטורית שנובעת מההכרות המעמיקה עם נושא השואה. אליה מתארת את סבא שלה, שהיה מוותיקי הקיבוץ, שעסק בחקלאות והתגאה מאוד בזה, "הוא היה חי את האדמה, מסתובב יחף, חי חיים של קיבוצניק. הוא היה מגדל בעיקר גזר, תפו"א, חיטה ובוטנים. אני זוכרת איך הוא היה מביא לנו שקים עצומים של בוטנים הביתה והיינו מחלקים לכל החברים, לא היה לנו מה לעשות עם כל כך הרבה. "הבוטן מבחינתנו ממש הפך להיות סמל. הבוטן נראה ממש כמו עובר בתוך הבטן ואנחנו מתפלים עליו דרך הדימוי הזה שיגדל ויצמח וישגשג כמו עובר. כשאני חושבת עליו במנהרות אני חושבת על הגידולים שהיה מגדל, איך שהם נמצאים מתחת לאדמה ויש להם משם את כוחות החיים לגדול. אני מקווה שהוא מקבל מהאדמה את הכוחות האלו". על יום הטבח אליה משתפת על מה שעבר על בני משפחתה ששהו בניר עוז. סבא שלה כאמור נחטף מביתו, וסבתא שלה שהייתה בבית שלה עם אחותה של אליה ובת דודתה ממש הצילה את חייהן של שתי נכדותיה. "אישה בת 71 שנאבקה על הדלת עם המחבלים למשך 8 שעות," מתארת אליה, "היא הצילה את החיים של אחינועם ועדן, וגם הן הצילה את חייה של סבתא, כי היא אזרה את הכוחות המטורפים האלו בכדי להגן על הנכדות שלה". "אחותי מספרת שהיא חוותה במהלך השעות הקשות האלה תחושה של שמירה וכוחות מלמעלה ששומרים עליה. בחוויה שלה במשך 8 השעות שהתחבאה מתחת למיטה ראתה אלומות של אור שעוטפות אותה וסמלים של מגן דוד ונחשי עור ששומרים עליה". על משפחתה כיום אליה מספרת, "כל אחד מנסה לאסוף את השברים שלו, מנסה לשרוד, זה לא קל לקום בבוקר וחלק מהמשפחה ממש התפרקה. אני לא מבינה למה משפחות החטופים צריכים להיות עסוקים כל כך במאבקים". היא משקיעה את רוב זמנה במאבק על השבת סבא שלה ושאר החטופים, ומבקשת להשקיע זמן בלשלוח להם כוחות. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

15. 

    4 Jul 2024

    לב שבוי - פרק 3: רוני אדר, אחותו של החטוף תמיר אדר

    תמיר אדר, גדל בקיבוץ ניר עוז והמשיך לחיות שם גם בבגרותו. שם נולדו לו שני ילדיו. הוא הגדול מבין ארבעת אחיו, וכשהתחתן היה ברור לו שהוא יגור בניר עוז מכיוון שהוא מחובר מאוד לסבו שגר שם. סבתא שלו, יפה אדר, נחטפה גם היא לעזה מניר עוז. היא זכורה מהסרטון המפורסם בו היא נלקחת בקולנועית ע"י מחבלי חמאס. תמיר, שהיה בכיתת הכוננות, הוקפץ כבר בשעה 6:40 ולא חזר. משפחתו יודעת כי הוא נלחם עד 9 בבוקר בערך. בהודעה האחרונה להדס אשתו, אמר לה לנעול את הממ"ד ולא לפתוח לאף אחד. גם לא לו. 91 יום אחרי 7.10 התבשרה משפחתו כי הוא נרצח באותו היום ושגופתו מוחזקת בעזה. רוני אדר, הצעירה מבין ארבעת האחים, מספרת על אותו היום ועל הסרטון של סבתא שלה נחטפת על הקולנועית זמן קצר אחרי שזה קרה. "הרגשתי בהזיה, לא ידעתי מה לעשות. שאלתי את אמא שלי, מה פשוט להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה? והיא אמרה לי כן". "אשתף אותך," אומרת רוני לצופית, "תמיד היה לי את הפחד להיחטף לעזה. אבל עם החשש והמוכנות התרחישית שהייתה בניר עוז, לא דמיינו אף פעם שזה יוכל להיות בסדר גודל כזה". "תמיר היה איש משפחה, אבא מאוד פעיל, לוקח את הילדים שלו לטייל בשדות, לראות שקיעות, ילדים שגדלו בטבע. היה חקלאי וגם עבד בשלב מסוים בחינוך, מאוד האמין בחינוך", מתארת רוני את אחיה. "לא מזמן היה לו יום הולדת והוצאנו חולצות עם משפט שהיה מזוהה איתו: 'החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם'. זה מאוד מאפיין אותו". רק אחרי חודש הגיעו אליהם נציגים מהצבא אל המלון אליו פונו תושבי ניר עוז באילת, להודיע להם שהוא נחטף. "סיטואציה הזויה, מכנסים נציגים מהמשפחות, עומדים מולם קצינים ומקריאים מול כולם מרשימה. כמו רשימת מכולת – 'זה וזה חטוף, זה וזה חטוף'. אחרי זה אמרו לאמא שלי תקראי לילדים שלך שנגיד להם והיא אמרה שתוותר על זה, היא תספר לנו בעצמה". אחרי 90 יום, על פי ממצאים של סרטון שמצאו על מחבל בעזה, הודיעו למשפחה שתמיר נהרג. "תמיר הוא האח הבכור ואני הצעירה, יש בינינו כמעט 15 שנים הבדל, אז תמיד כשההורים היו נוסעים הוא היה שומר עלינו והיינו עושים אוהלים בגינה ועל האש. זיכרונות ממש יפים". "כששואלים אם יש לי זיכרונות עם אליקים גיסי אני מתקשה להיזכר", צופית משתפת, "אתה חי את החיים, לא מתעד אירועים ליום שבו אולי הוא כבר לא יהיה". ורוני מביעה הזדהות עם ההרגשה. "האם הידיעה היום שכשהוא נחטף הוא לא היה בחיים, ושהוא בעצם לא סובל שם בעזה, מקלה עליכם?" צופית שואלת את רוני, "אתם מתעסקים בזה?" "אני אדם מאמין," רוני משיבה, "ואני פשוט מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. אני מאמינה שהנשמה שלי גם בחרה להיוולד למשפחה הזאת ולסיפור הזה. ביולי טסתי לעבוד בחו"ל, וכל התקופה שהייתי שם הייתה לי תחושה שאני חייבת לחזור לארץ כי הולך לקרות משהו רע. הייתה לי תחושה שהולכת להיות מלחמה בשמחת תורה". הם מעלות את הסיטואציה האבסורדית שמשפחות נמצאות בה. "זה כל כך לא קשור לחיים המודרניים שלנו, לא לדבר על טיק טוק או פייסבוק אלא לדבר על הזכות להביא את האהוב שלך לקבר ישראל", אומרת רוני ונאנחת, "לפעמים גם אני חוטאת בלראות האח הגדול, ואני נשרטת עם עצמי מזה. מתי יבוא היום שמישהו יקום ויגיד – המריבות שלהם מטומטמות, הם רבים על אוכל! לחטופים שלנו אין אוכל! החיילים שלנו יוצאים להילחם עלינו, ממש לא בוחרים את האוכל שיהיה להם! מתי מישהו יקום וירעיד את השגרה הכול כך לא קשורה הזאת?" רוני מסיימת במסר שחשוב לה להעביר: "תשאירו את החטופים על סדר היום. אל תפסיקו לדבר עליהם ולחיות את זה, בכל דבר קטן, אפילו ללחוץ שיתוף ברשתות החברתיות". (https://www.makorrishon.co.il/podcasts/767574/) Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

16. 

    27 Jun 2024

    לב שבוי - פרק 2: גניה ושי צוהר, דודיו של החטוף עומר נאוטרה

    עומר נאוטרה בן ה-22, נחטף לעזה מגבול הרצועה ב-7 באוקטובר. הוא נולד וגדל בארה"ב, התחנך בחינוך יהודי-ציוני, ותמיד היה בקשר עם המשפחה שלו בארץ. דודה שלו גניה צוהר, שבית משפחתה היווה את הבית המאמץ שלו מאז שהגיע לארץ, מתארת אותו כאדם צעיר מוביל, מנהיג, מצד אחד ניו-יורקר טיפוסי ומצד שני ציוני מאוד שהתחבר מאוד לציונות ולארץ. האזינו לשיחה עם משפחתו. Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

17. 

    26 Jun 2024

    לב שבוי - פרק 1: ירדן גונן, אחותה של החטופה רומי גונן

    רומי היא אדם עם דעה וכוח פנימי עמוק. כך ירדן גונן, אחותה, מספרת. היא חיה חיים של בת 23 קלאסית, עם דילמות שמאפיינות את הגיל. רק לאחרונה חזרה מהטיול הגדול והתלבטה מה היא רוצה ללמוד. הרקע כחובשת פתח הפניה את עולמות הרפואה אך תמיד התחברה גם לעולמות של חינוך. היא הדריכה בצופים ילדים על הספקטרום והיא תמיד אומרת שהם מבינים אותה הכי טוב. ירדן מספרת שבדיוק כמוה, גם רומי רוקדת כבר שנים. ב-18 באוקטובר רומי היתה אמורה להיכנס לגור בדירה של ירדן בתל אביב למשך חודשים, לשמור לה ולבן זוגה על הכלבה שלהם בזמן שהם מטיילים. היא הציעה את זה עוד לפני שירדן הספיקה לבקש, כי היא תמיד תהיה הראשונה לעזור. מובן שלא הטיול של ירדן ולא המעבר של רומי לדירה של ירדן קרו. הזכרון היחיד מהטיול הגדול של רומי שנשמע כמו מעולם אחר, הוא התמונה שלה מחויכת כשסביבה צמחיה ירוקה. תמונה שהפכה לפריט הזיהוי בסטטוס של רומי –"חטופה". ירדן משתפת בהתעסקות המוזרה של לבחור תמונה שתהיה הסמל לאותו אדם אהוב שחטוף בעזה כבר תשעה חודשים. ב-7.10 ב-6:30 בבוקר רומי מתקשרת לירדן, ירדן ענה מתוך שינה ושואלת "מה קרה נשמה? הכל בסדר?" ורומי עונה, חצי בצחקוק, "אה... לא." ואחרי רגע שקט מוסיפה: "אה יש פה טילים". ככה הכל התחיל. מאותו רגע ולמשך 4.5 שעות של פחד ואימה בהן בני משפחת גונן ליוו את רומי בטלפון, בהסתתרות, באימה, בשלב שבו בן שמעוני ז"ל הגיע לחלץ אותה והיא סוף סוף נשמה יחד איתם לרווחה למשך 10 דקות של חסד וחשבה שהיא בדרך לחוף מבטחים, ועד הרגע שמחבלים ירו על הרכב המחלץ, רצחו שניים מיושביו ולקחו את השניים האחרים שזיהו שעדיין חיים, רומי ואופיר צרפתי ז"ל, (שגופתו בהמשך חולצה מעזה) וחטפו אותם לרצועה. ירדן משתפת בכאב - "אני מודה על הזכות שהייתה לנו ללוות אותה את השעות האלו, להספיק להגיד לה שאנחנו אוהבים אותה, כשיש אנשים שלא הצליחו אפילו לדבר מילה עם בן המשפחה שלהם שנחטף או נרצח. זה הכי קשה שיש אבל מבינים שלא סתם היא והמשפחה שלנו נבחרנו למצב הזה. זה לא סתם". לשאלה איך עוברים הימים ירדן עונה בכאב - "אני בפול טיים ג'וב להציל את אחותי, אחותי הכי שווה את זה בעולם ואני חיה כל הזמן במחשבה האם אני עושה מספיק". בתקופה הקשה הזו ירדן וצופית מצאו את עצמן מתחברות לאנשים שאולי לא הייתה להם ההזדמנות להכיר קודם. "משפחות החטופים הם מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל", הן מסכימות. עם כל הכאב והדאגה הן מצליחות לראות בכך שליחות אמיתית. "העם מסתכל עלינו ועל החיבורים וזה ישפיע על איך ייראה העתיד של מדינת ישראל". Music by JkStudios from Pixabay See omnystudio.com/listener (https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

Contact לב שבוי

Guest appearances

Books guests

Based on episode analysis; this does not confirm that the show is currently accepting guests.