סיפורי פסנתר

About סיפורי פסנתר

סיפורי פסנתר הינו מופע ספרותי-מוסיקלי שהעלה הסופר יואב בלום יחד עם הפסנתרנית ענבר רוטשילד. המופע משלב סיפורים קצרים עם יצירות קלאסיות לפסנתר. הסיפורים נכתבו בהשראת היצירות הספיציפיות ובהקשרן. ביחד, כל סיפור מקבל רובד נוסף על ידי שמיעת היצירה שעליה הוא מבוסס והיצירה מקבלת "תמונה" ספרותית. על הבמה, יואב מקריא כל קטע או סיפור לפני השמעת היצירה שבהשראה הוא נכתב או שאליה הוא קשור. כך גם אני מומלץ לשמוע את הפודקאסט הזה– לפי הסדר, מקטע הפתיחה עד לקטע הסיום, ברצף. לאתר של יואב בלום: https://www.yoavblum.co.il/he/ לעמוד היוטיוב של ענבר רוטשילד: https://www.youtube.com/@InbarRothschildPianist

Publisher

Yoav Blum

Category

fiction

Language

he

Explicit

No

First episode

12 Jun 2023

Latest episode

14 Jun 2023

Latest episodes

11 episodes in the feed.

1. 

   14 Jun 2023

   סיום

   ובסופו של דבר, מילים הן פשרה. הן הרצון לקחת נקודה פנימית סמויה שאין לה שם ואין לה כותרת ואין דבר שניתן באמת לומר עליה ולנסות להגיד עליה משהו. הן הניסיון המגושם לשרטט את הגבולות של המקום חסר המימדים שמתוכו פורצת הנשמה שלנו. כל מה שניתן זה להתקרב להעתק של חיקוי של צל של התחושה הזו שמרפרפת בנו לגבי משמעותם של החיים. ואנחנו נידונים להכשל – לספר סיפורים ריקים, להדהד רגשות שכבר מזמן הפכו לאבק דרכים, וזה בסדר, זו דרך העולם. ליצור זה לקוות לגעת בנקודה נשגבת ואמיתית, אבל רק לעיתים נדירות, כשיש מזל, אנחנו באמת עולים מספיק גבוה בשביל לגעת. הסיכוי הקלוש להתרוממות העצמית הזו הוא אולי הסיבה לכתיבה, על כל מה שאין בה – למרות שאתה מוגבל בעצם היותך אנושי, למרות שאף פעם לא תכתוב על הדבר עצמו אלא רק לידו, אלפי מילין (ומילים) לידו, למרות שתבגוד בעצמך עם הצורך באהבת הקהל או הצורך בתשומת לב או הצורך באהבת עצמך. כל המחירים הללו, כל העיוותים הללו, כל הפשרות והטעויות, והחרטות שבאות איתן, הן המחיר שאנחנו מוכנים לשלם תמורת הסיכוי לעלות מדרגה אחת בגרם המדרגות שמוביל אל האינסוף. וההבנה שלך בגיל עשר נעלמת תחת צילן של המחשבות שלך בגיל עשרים שמצידן נשטפות במה שאתה מחשיב חוכמה בגיל ארבעים והדרך מתמשכת עד שרק ההבנה שאינך מבין והידיעה שאינך יודע הן כל מה שנשאר. ולאחר שרצת, קפצת, רדפת אחרי כל ההבטחות שהבטחת לעצמך, רגעי החסד מתגלים כשאתה נאלץ לעצור לנשום. כי דרכן של גאולות להגיע קמעא קמעא, גם גאולות אישיות. העולם רץ מסביב והמחשבות חוזרות על עצמן וכל אחד עסוק בענייניו ומאבקיו ויכול לראות רק מה שנגד עיניו, לדעת רק את מה שניתן לו ומתנגן מולו… ומאחורי הקלעים, בזמן שאתה שואל ותוהה, מישהו בורא לך אור. אז אולי תמונה שווה אלף מילים, אולי ריקוד שווה אלפיים, אולי מנגינה שווה חמשת אלפים. לך תדע. בסופו של דבר, השמש זורחת. וכאשר השמש עולה, נעלם הצורך למדוד ולספור, ואפשר פשוט לתת לדבר עצמו לשטוף אותך/ואותך. כי אחרי כל המילים והמנגינות והניסיון להבין את הכול ברגשות או במספרים, כשהשמש עולה זה נעשה ברור – האינסוף נמצא בשתיקה. יצירה: Claude Debussy –  Clair de lune ביצוע: ענבר רוטשילד

2. 

   14 Jun 2023

   ריקוד הדודו

   יום אחד, יצא הדודו האחרון ממחבואו. הוא לא באמת נכחד, העוף הגמלוני הזה, הוא פשוט ישן עכשיו, שינה עמוקה. שינה מהסוג שמדענים מעולם עוד לא שמעו עליה, אי שם במחילה צפופה מתחת לעץ גדול בתוך יער שאיש לא ביקר בו. אבל יום אחד הוא יצא. הוא ינער מעט את הנוצות, יטלטל את המקור הגדול, ויתחיל לרקוד. זה לא יהיה ריקוד יפה, בכל זאת מדובר בדודו. הם מגושמים ומסורבלים ויש סיבה שהם מתחבאים מאיתנו כל כך הרבה זמן, הם לא רצים כל כך טוב. או עפים כל כך טוב. והם גם לא רוקדים כל כך טוב. ובכל זאת, הוא ירקוד. והריקוד הזה יהיה סימן. סימן לכל שאר המתחבאים לצאת. כל חדי הקרן יצאו החוצה. יסתובבו ברחובות, יעצרו את התנועה, יתפסו מקומות חניה וישאירו גללים בכל צבעי הקשת בפארקים הציבוריים שלנו, עגולים, יפים ומסריחים. הפיות יצאו. הן ישעטו מתוך פתחי האיוורור של בתים ומשרדים, יפזרו אבקת פיות דקה ומעוררת שיעול, ויגנבו לנו את כל כונני ה-USB , רק כי הן יכולות. הפרחים יחזרו לשיר, כמו פעם, בקולות גבוהים ורכים. הם חיכו עד עכשיו והקשיבו טוב טוב, לומדים את כל השירים החדשים וכל אחד מהם גיבש לעצמו את הטעם האישי שלו. אחרי שהדודו ירקוד נעדיף להעניק לאהובותינו חרציות ולאו דווקא ורדים. חרציות אוהבות שירי אהבה מתוקים. ורדים מעדיפים מטאל. קוראי המחשבות, בנות הים, הענקים שישנים בתוך ההרים, עופות החול, הדרקונים, הפטריות המדברות, הנמלים הגדולות שיודעות להריח זהב, הסלמנדרות, הג'ינים, הארנבים הרצחניים, השועלים המרחפים, הכלבים העשויים קרח, הזבובים שמזמזמים ביטלס, הלאמות הורודות, אלביס… כולם כולם יצאו ביום שבו הדודו ירקוד. וכשהוא יסיים לרקוד, הוא ידדה למעיין הקרוב, ישתה קצת ויחזור לישון עוד איזה עשר, מאה, אלף שנים. וגם הם, יחזרו להתחבא. אבל אנחנו כבר נדע שהם שם, כבר נבין שהם מתחבאים. אולי זה כבר קרה. ואנחנו היינו בפייסבוק. ואולי לא, ושווה לנו לשים לב, להקשיב. או לפחות לנגן ולקוות שזה יפתה את הדודו לצאת החוצה, לרקוד. יצירה: Ernesto Nazareth – Apanhei-te Cavaquinho ביצוע: ענבר רוטשליד

3. 

   14 Jun 2023

   קוסמת

   "קוסמת. אמא שלי קוסמת." הוא אמר. "באיזה מובן?" שאלתי. "בדיוק במובן שאתה חושב." הוא אמר, "עושה קסמים. אמיתיים." הם ישבו לידי על הספסל, צופים באגם הדומם שנפרש מול עינינו. הוא נשם בכבדות, גירד בשיער מקליש, מתח חולצה בניסיון להחביא כרס בירה קטנה. היא חייכה והביטה אל המרחק, אל המים השקטים. "אתה מתכוון ללנחש קלפים ולנסר אנשים ודברים כאלה." "לא," הוא אמר, "הדבר האמיתי. אשכרה קוסמת. היא מתמחה בריחוף." ......... יצירה: Frédéric Chopin – Nocturne in B-Flat Minor, Op. 9/1 ביצוע: ענבר רוטשילד

4. 

   14 Jun 2023

   אל תכתבו

   אל תכתבו. אל תכתבו כי זה לא יעזור, זה לא יפתור, זה לא ישנה. ההבטחה שאתה חושבים שתמומש אם רק תצליחו לכתוב כמו שצריך – זה לא יקרה. זה לעולם לא יכתב כמו שצריך וזה לעולם לא יגמר. יהיו ימים שאתם תחצבו בסלע מילים, באיטיות, שוכחים בסוף המשפט למה התכוונתם בתחילתו, אם בכלל, ואז תסתכלו אחורה על מה שיצרתם ותהיו עייפים עייפים. ויהיו ימים שבהם הכל יהיה קל, ויזרום, ותסיימו ועמוק בבטן תשאלו את עצמכם האם יתכן שזה היה קל כל כך פשוט כי זה רע כל כך. אל תכתבו כי אם תכתבו אתם דנים את עצמכם לעוד טיוטה ועוד טיוטה ועוד טיוטה במעגל אינסופי של שיפור שעולם לא יגמר. מילה שתוסיפו היום תהיה מיותרת מחר ושוב נחוצה מחרתיים. המילים שלכם ישוגרו החוצה, חיצים קטנים ומבולבלים, ואתם תנועו בין תקווה לכך שהם יכו מישהו ישר בלב לבין רצון שהם ינחתו חסרי שימוש בשדה הפתוח, חוסכים מכם את ההבנה מלאת האימה שמישהו שאיננו אתם חושב שהוא מבין למה התכוונתם רק בגלל שקרא את הטקסט שלכם. אף מילה שתכתבו לא תהדהד בתוך האחר את הטעם והריח והתנועה הנפשית שהיו בכם, וכשהחיצים האלו יפגעו, הם לעולם לא יפגעו כמו שהתכוונתם. אל תכתבו כי אם הטקסט יהיה רע אתם תחושו לנצח שטעיתם שנתתם לו לצאת. אם הוא יהיה טוב, אתם תשייכו אותו לעצמי הישן שלכם ותמשיכו לתהות האם גם העצמי הנוכחי שלכם מסוגל לכתוב אותו. ואולי אתם אחרי השיא וכל מה שיש לכם לעשות מעכשיו זה להביט אחורה אל מילים טובות מפעם. אל תכתבו כי בעוד שהאדם הלא כותב יכול ליהנות מהספק ולהיחשב חכם או טוב לב, האדם שכותב מוציא החוצה דברים שגורמים לאנשים אחרים לגבש עליו דעה מהירה ונחרצת, שמכריחים אותו עצמו להביע דעה, להקפיא רגש, לזקק במחשבה. וכל הדברים הללו תמיד יהיו שנואים על מישהו או מגוחכים בעיני מישהו, תמיד יהיו צמודות אליהם תוויות מחיר שלא חשבתם עליהן. כי יהיה בכם חלק שיבין שסטטיסטית תמיד יהיה מישהו שיחשוב שמה שאתם כותבים הינו טוב, ולכן אין מה להתפאר או להתנחם בזה. וכך, בסופו של דבר לא תאמינו למי שאומר שאתם טובים, כי אולי הוא טיפש ולא תצליחו להתעלם ממי שאומר שלא, כי אולי הוא היחיד שבאמת הבין. אל תכתבו כי למה, כי למי אכפת, כי מה זה ישנה, כי זה יכאיב, כי זה חסר טעם, כי זו עבודה של בדידות, כי זו עבודה פומבית מדי, כי אי אפשר להצליח בזה, כי זה לא יביא לכם פרנסה, כי זה קשה, כי זה רק נראה כמו אמת והולך כמו אמת ונשמע כמו אמת אבל אי אפשר לדעת אם זה אמת או לא, כי איש לא יקשיב, כי איש לא יאמין. גם אם תכתבו  "אל תכתבו", איש לא יאמין. שתו בירה, חבקו ילד, טיילו בפארק, עשו אהבה, עשו מלחמה, עשו מטפחות בד בצבע ורוד בקבוק עם ראשי תיבות מסולסלים בשביל לקנח איתן את האף. אבל אל תכתבו. אל תכתבו. יצירה: Felix Mendelssohn – Lied ohne Worte in F-Sharp Minor, Op. 67/2 ביצוע: Takashi Sato (under CC)

5. 

   14 Jun 2023

   משעול הכרם המואר

   "איזו חתונה יפה," חשבה הכלה, "השמש הנעימה הזו ואהובי שמחכה לי בקצה השביל. אני יודעת, יודעת שגם מחר יביט בי במבט הזה וגם מחרתיים, שכל חיינו יהיו ריקוד, יהיו ההליכה הזו במשעול הכרם המואר, אם רק נרצה מספיק חזק, אם רק נעבוד מספיק קשה. העולם מחייך אלינו היום, כי גם הוא יודע – אנחנו נועדנו להיות מאושרים, ביחד." "איזו חתונה יפה," חשבו הורי הכלה, "כמה טוב לראות אותה מאושרת ואיזה מזל שהורי החתן התפשרו על כמות האורחים שלהם. אנחנו מקווים, מקווים שמהמורות הדרך לא יטלטלו אותם חזק מדי, מקווים שהמתנות יכסו את עלות האירוע, מקווים שלא ישכחו אותנו, שלא ירתעו מכל מה שמחכה להם שם בחוץ, אחרי שנגמר משעול הכרם המואר. העולם מסובך לפעמים, וגם הוא יודע – הם יצטרכו אותנו עוד הרבה בהמשך הדרך." "איזו חתונה יפה," חשבו האורחים, "ואיזה מזל שלא היו פקקים. אז כמה שמים היום? נחכה קצת לאוכל ונחליט. כל כך יפה פה, ואנחנו רק שואלים את עצמנו איך ולמה שמו את הבר כל כך רחוק ומי חשב שזה רעיון טוב לחלק קבבונים בטחינה לאורחים בשמלות ערב. שואלים את עצמנו עד כמה האהבה הזו באמת כנה, האם שוב יהיה סרטון מביך של החברים, שואלים איך אפשר להתרגש כששלושה מפיקים עם אוזניות מסתובבים לך הלוך ושוב בין הרגליים וצלם תקוע לך בפרצוף וכמה זמן יחזיק כל זה, בעצם. העולם הוא מקום קשה ומלא חשבונות וגם הוא יודע – אהבה זה לסרטים, בחיים יש אינטרסים." "איזו חתונה יפה," חשב הכרם, "כמה שרציתי מישהו שיתחתן בי, כך בפשטות וטוהר שכאלו. אני חושש, חושש שאני אהיה השיא, שאני יפה מדי ומואר מדי ושזמזום הפרפרים בי ממסך את האמת על מהות הדברים. אני חושש, האם כדאי היה ליצור יופי שכזה בעזרתי כאשר מחר כשלא יהיו בי עוד, והשמש תתכסה מעט, לא אהיה יותר מאשר שדה עם כמה צמחים ושקט מהדהד. העולם מכוער, והוא יתנפל עליהם כשיצאו משעריי." "איזו חתונה יפה," אמר הזמן, "נחמד שיש עוד מי שחושב שהכרם יישאר מואר תמיד. אני תוהה, תוהה האם הם זוכרים שיש סוף לכל, שלא ארחם עליהם לעולם, שלא אתן להם מנוח או הפסקה, תוהה האם הם חושבים שיחד יצליחו לנצח אותי או שאולי הם פשוט בוחרים לשכוח עכשיו את הזקנה, את העייפות, את קיומו של החדלון. העולם סופי וכל השמחה שבו היא הפסקה קלה בדרך אל הסוף שאני מחזיק בידי." "איזו חתונה יפה," אמר האל, "המשיכו בשלכם. אני אינני שואל, אינני חושש ואינני תוהה. אני שמח בשמחתם. נראה לי שאשאר." יצירה: Johann Sebastian Bach – Was mir behagt, ist nur die muntre Jagd, BWV 208: IX. Schafe können sicher weiden (Arr. for Piano by Dinu Lipatti) ביצוע: ענבר רוטשילד

6. 

   13 Jun 2023

   מירוץ חימוש

   הנבואה קבעה שהמלחמה תסתיים אך ורק בעוד אלף שנים. דם, אמר הנביא, עשן וכאב, הוא אמר, רק בעוד אלף שנים יגיח המנצח מבין האבק והעפר והצרחות הכאב ואז הארץ תשקוט ממלחמה. בשתי ערי הבירה יצאו לדרך מצעדים גדולים. טנקים זחלו, מטוסים ציירו בשמיים, נאומים נישאו, תזמורות ניגנו. ובשני צדי הגבול עמדו הלוחמים והאמינו בנבואה בלב שלם. לא הם ולא בניהם ולא בני בניהם יראו את אור השמש של ימי השלום. אם הנביא אמר, הנביא יודע. כך שזה נראה קצת טיפשי להשקיע רמת אנרגיה גבוהה כל כך במשהו שרק בעוד אלף שנה ניתן יהיה ליהנות ממנו. אם בכל מקרה אף אחד לא הולך לנצח בדור הקרוב, אז למה להלחם ממש ממש עכשיו? בחדרי חדרים נפגשו המנהיגים, כמה חודשים לאחר שנישאה הנבואה והחליטו להמשיך להלחם ללא לאות אבל לפחות בנתיים לקחת הפסקה קטנה – שבשום פנים ואופן לא תחשב כהפסקת אש,חס וחלילה,  יותר כמו נשימה עמוקה לפני הירייה הבאה, אם כבר – ולהמשיך להילחם באופן מלא, אכזרי וחסר מעצורים בעוד 999 שנים בדיוק. מעל הבמות הם המשיכו כמובן להבטיח לעמם שכל יום בתהליך הלחימה הארוך חשוב ומשמעותי ומדי שנה נשלחו צעירים רבים אל הגבול, אל שדה הקרב. אבל מכיוון שלחימה ממשית לא התקיימה שם, ובכדי להימנע משעמום, יזמים חרוצים הקימו בשדה הקרב מועדונים, מסעדות ובריכות שחיה גדולות בחלקים אותם שכרו מהממשלות, בהסכם חכירה של 999 שנים – עד אשר הלחימה תשוב. המצעדים המשיכו. טנקים זחלו, מטוסים ציירו, נאומים נישאו, תזמורות ניגנו. לשמחת כולם, האיבה בין הכוחות שבשטח נשמרה ולכל היה ברור שיש מועדונים שאליהם רק אנחנו נכנסים ויש מועדונים שאליהם נכנס רק האויב הנאלח. כלומר, עד שתהו היזמים מה היתרון בלשמור חצי מהלקוחות המשלמים בחוץ, וגם הכוחות בשטח רמזו שעדיפים כמה מגרשי גולף גדולים מאשר הרבה מגרשים קטנים, ולכן ניתן היתר מיוחד לשיתוף פעולה עם האויב, שאמנם שנוא וטיפש אבל הכסף שלו לא. מאחור, בביתם של החיילים, לפחות, השנאה המשיכה להתלקח. כלומר, עד שהחיילים חזרו הביתה משדה הקרב וסיפרו כמה נחמד היה לצאת עם האויב למסיבות ולשתות איתו בירה. מישהו העז לחשוב בקול רם שאולי פשוט עדיף לתת לצד השני להתפתח ולשגשג במהלך תשע מאות ומשהו השנים הקרובות בכדי לוודא שהביזה שאותה נשיג תהיה גבוהה. הלוא בסופו של דבר  הכול הולך להיות שלנו בין כה וכה, נכון? טנקים, מטוסים, נאומים, תזמורות ושני העמים החלו מיד לשתף פעולה בכל מה שניתן וכמה שיותר. זו הייתה חובתם המוסרית, בעצם. אחרת איך יהיו מוכנים לשנה האלף? מטבע משותף זמני לגמרי נקבע, בכדי שניתן יהיה להשתמש בו בשביל לקנות דברים ולהציל אותם מידי האויב. כשזה עבד שולבו גם הבורסה, המשטרה מערכות המים והחשמל וערוצי הטלוויזיה, תוך הסכמה הדדית כבר בשנה ה-998, כל הארגונים יפוצלו מחדש בכדי להרגיל את העם לפלגנות ולשנאה הראויה ושחשובה כל כך לשובם של הקרבות. העיקר שכשננצח יהיה שלל מוצלח. חלק מהצעירים לא אהבו את השינויים וקראו להילחם בכל זאת. הם הושתקו מיד. הזקנים נענו בראשם ומלמלו משהו על ילדים שלא מבינים שבתחבולות עושים מלחמה. מה הטעם למות עכשיו בשביל מלחמה שרק בעוד אלף שנה תנצח? עדיף שתלד ילדים והם ילדו ילדים שילדו עוד ילדים והם יוכלו להילחם בבוא היום. השנים חלפו ושתי המדינות שגשגו זו לצד זו בידידות ובשנאה בריאה. המצעדים, כמובן המשיכו, ובין מצעד למצעד, טנקים גורזו, מטוסים תוחזקו, נאומים שוכתבו ותזמורות התאמנו. כאשר הגיעה השנה התשע מאות ושבעים חוקרים מהמכון המשותף לחקר הנבואה גילו שנפלה טעות בכתב היד הקדוש ושלמעשה, נשמט אפס אחד מהמגילה הישנה. בעזרת עבודת שחזור מדוקדקת – שמומנה במלואה על ידי שתי הממשלות – הובהר שלמעשה מדובר במלחמת 10000 השנים. הסכם הלחימה השקטה הוארך בהתאם ושני המנהיגים יצאו לעם והבטיחו לו שהשגשוג זמני בלבד ובסופו של דבר אש וחורבן, דם ומוות ישלטו בארץ. גבוה מעל הקהל, אול מול המצעד המשותף, שבו, כמובן, טנקים ציירו, מטוסים ניגנו ותזמורות זחלו, הרימו המנהיגים את כוסות יין, חיבקו זה את זה בחום והצהירו מחדש על שנאתם העזה. יום יבוא ותגיע המלחמה, הם ידעו, ואז סוף סוף יגיע הניצחון הגדול. הם מתכוננים ליום הזה כל הזמן, מתחמשים וממלאים את מחסניהם בקדחתנות. והוא יגיע, ועוד איך הוא יגיע. אבל – ברוך השם – לפחות זה לא יקרה בדור שלהם. יצירה: Frédéric Chopin – Polonaise No. 3 in A Major, Op. 40, No. 1 ("Military“) ביצוע: Luis Sarro

7. 

   13 Jun 2023

   הסלע

   הסלע גדול ועגול, ומלא חורים. עמוקים כאלה, כמעט מחילות קטנות. הוא קדח אותם בעצמו, ידנית, לאורך תקופה ארוכה, בהפסקות הקצרות שהצליח לגנוב פה ושם, לאורך הדרך. אפשר להכניס שם כל מיני דברים, אל המחילות האלה. בהתחלה הוא תקע שם נרות, אחר כך נורות צבעוניות, והן הפכו את הסלע הגדול למעין כדור דיסקו ענקי. הפעם תכנן להכניס לתוכן שפורפרות צבע מיוחדות, דקות כאלה. הוא עצר מעט לפני שהגיע לפסגה, איזן את הסלע על אבן גדולה שמצא בצד השביל ושלף את שפורפרות הצבע. הוא פתח אותן בזהירות ואז השחיל אותן, אחת אחת, אל תוך מחילות האבן הקטנות. זה לקח כמה דקות והסלע כמעט ונפל אבל הוא תפס אותו בזמן. לבסוף, לקח נשימה עמוקה, הזיז את האבן והמשיך לדחוף את הסלע, מאמץ את שריריו, סקרן לדעת איך זה יראה הפעם. כשהגיע לפסגה, שמט את הסלע, כמעט בכוונה, והוא התחיל להתגלגל למטה. הצבעים בשפופרות מדוללים בדיוק במידה שתאפשר להם להיות מותזים לכל הכיוונים וזה מרהיב. לאור השמש השוקעת הוא עמד והסתכל על המחזה בחדווה. אדום, ירוק, כחול, ורוד, הצבעים פרצו החוצה, מתרוממים באוויר בזמן שהסלע דילג למטה, מקפץ, והשביל כולו הפך לכאוס מצויר, לנחל צבעוני שזולג במורד. הוא פרץ בצחוק גדול, פרש ידיו ורץ במורד ההר בשביל הזה שנוצר, עיניו לא משות מהכדור הצבעוני, המתפרץ, המתגלגל, מהשמש מלאת החיים הזו שדוהרת במורד ההר ומתיזה קשתות צבע עליזות לכל עבר, הופכת את כל ההר לג'ימבורי גדול. כשהסלע הגיע לתחתית ההר ונעצר, הוא נראה כמו כדור משחק פסיכדלי שהאלים משתעשעים בו אחרי שהם חוזרים מהגן. כשהגיע אליו, מתנשף, שם לב שהשמש כבר נוגעת באופק. עוד יום עבר. סיזיפוס התמתח מעט, הניח את ידיו על הצבע שעדיין טפטף והתחיל לגלגל את הסלע שוב במעלה ההר. עד הפעם הבאה שיגיע לפסגה כבר בטח יהיה לילה. הוא חייך לעצמו, כבר לא יכול לחכות. הפעם הוא יתקע בחורים זיקוקים צבעוניים. זה יהיה מטורף! --- יצירה: Frédéric Chopin – Etude Op.25/2 in F minor ביצוע: Edward Neeman

8. 

   13 Jun 2023

   ים הטופי הגדול

   ויהי בוקר ויהי ערב, ויסרב יונתן ללכת לישון. ויאמר – הלוא רבות עוד השעות עד הבוקר ואבא ואמא נשארים ערים עד מאוחר ומדוע זה יאמרו לי 'לך לך והכנס למיטה ותתכס בשמיכת הדונלד דאק ותאחז בדובי ותעצום עיניך ותשן'? ויאמר – הלוא מלא הארון עוגיות ומלא הפריזר ביסונים של שוקולד, קטנים כאלה, וכיצד זה אוכל למלא כרסי בארוחת ערב של פת וסלט ומקושקשת וללכת לישון כאחד האדם?  הטרם תדעו כי גדול אני ואין השינה תופסת בי ככל האדם? ויחזק את ליבו ואת אחיזתו בכורסא ויסרב ללכת לישון. ויפצירו בו ההורים חזור והפצר עד אשר דל כוחם ותשש וינצח וישאר לראות טלוויזיה עד מאוחר למרות שמחר יש גן. כי ההורים חלשים המה ומיתרי קולו של יונתן חזקים והוא זה שתפס את השלט, מאה ועשרים ושבעה ערוצים. ויערימו עליו ההורים ויעמעמו את האור ויתנו לו שוקו חם ויכרבלו ויעטפו אותו בחיבוקים ובשמיכת פליז וירדם יונתן על הספה. ויחלום והנה הוא בונה ספינה, ולספינה ארובה גדולה וחמישה מפרשים וקוף ורוד עם כובע של קברניט וכלב שחרחר כמו שאמרו לו שאי אפשר כי הוא אלרגי. ויפתחו ארובות השמיים וירד גשם של סוכריות טופי, מהסוג השווה, שלא מתקלקלות בנפילה מהשמיים, ויעל הטופי, ויכס את עין הארץ ויעל עד מעל לראשי הגבעות וההרים והעצים. ותשוט הספינה על גלי ים הטופי הגדול וינהג בה יונתן ביד רמה ויקף את העולם שוב ושוב ושוב. ויגיע אל אי הענקים וילחם שם בשני הענקים הגדולים – דני לוין ואיתמר גורביץ' – וינצחם ויצל מידם את אבני הלגו הגדולות ואת בובת הכלב ואת הכדור הכחול שלקחו לו אתמול בלי רשות. וישוט עוד ויגיע אל המדוזה הגדולה – אשר שמה בפי כל ובפי אבא "סמק הים הזה" – ותגד לו סמק, של נעלך מעל רגלך למען אוכל לצרוב אותך כמו שצריך, ילד, ויזהר ויקחה במקל וישם בשמש ותימס סמק ותעלם. ובכל מקום שכף רגלו של יונתן דורכת, בכל נמל שאליו הוא מגיע על פני ים הטופי הגדול, שמחה וששון וממתקים מסבא וסבתא והמשחקים בטלפון כיד המלך וכל הילדים קוראים יחי ונותנים הזמנות לימי הולדת וקלפים נדירים. ויונתן שט לו ובכל אשר ירצה יושיט את ידו ויקטוף סוכריה מים הטופי, ויאכל לתיאבון בעוד הספינה מטלטלת על הגלים ואין איש שיאמר לו "כאב בטן" ואין איש שיזהיר "שיניים!" והכל טוב ומתוק ושריר ובריא וקיים. ותהי רוח חזקה וסערה גדולה עלתה והשמיים התקדרו ויחזק יונתן בהגה הספינה ויפחד ליבו – אבל רק מעט – ויקרא בקול גדול  – וירגש יונתן יד רכה  מלטפת את ראשו וישמע קול רך לוחש ששש, הכל בסדר, הכול בסדר יונתני, וירגע ים הטופי מזעפו ויתבהרו השמיים. וישב יונתן על שפת חוף הים  וגלי הטופי הצבעוניים נעים למולו. וינשום נשימה עמוקה ויחפור בחול באצבעות רגליו הקטנות. ולא ידע יונתן שעוד יחזור לכאן. אחרי היום הראשון בכיתה א' ואחרי שהיא תשבור לו את הלב ובשינה החטופה במארב וכשהעבודה תעמיס על כתפיו יותר ממה שהוא יכול לשאת, ובלילה אחרי שביתו תתגייס, ובלילה לפני הבדיקה הגורלית וכשיתנמנם לו בגינה ליד בית האבות והים עדיין יהיה צבעוני ומרשרש וקסום והרגליים קטנות והשלווה גדולה. ויעמוד יונתן וירא את העולם כולו מקצה ועד קצה והעולם שקט ועטוף אהבה ומתוק. ויקץ יונתן והנה חלום. ויגלה יונתן והנה הוא במיטתו והנה פסי אור התריסים על התקרה והנה צליל המים הזורמים של אבא מצחצח שיניים באמבטיה, ויקום, ויתלבש, וילך לגן וישמח. ויהי בוקר ויהי ערב. ויסרב יונתן ללכת לישון. יצירה: Jean Sibelius – Impromptu op.5 no.5 ביצוע: ענבר רוטשילד

9. 

   13 Jun 2023

   ריקוד ביתי

   כשאת נכנסת בדלת, שאר העולם רואה כאן עוד פסיעה, אחת מיני רבות. אני יודע שזהו הריקוד. שההליכה הזו במסדרון היא פירואט עדין ומתוחכם שבו את משנה פיסת עולם חומרית וצוברת אבק למשהו חדש וחמים וצובר אמת. הרצפה הזו תהפוך לעץ נושם ומקשיב, הטפט הדהוי הזה יהפוך לגדר חיה של פרחים רעננים, הכיריים האלו יהפכו לעריסה של תבשיל ביתי מהביל ומשקופי הדלתות לשערי העיר הלבנה שלנו. את רוקדת במעלה המדרגות, את מדלגת לתוך חדר כזה ולתוך חדר אחר, והופכת קירות לבנים ושקטים, קוביות שהינן לא יותר מאשר קופסאות שהייה, לחדרים ולכספות של הרגעים שעוד נכונו לנו. הופכת מקום לבית, בעצם שהותך בו, בצורה שידך מלטפת את קיר המסדרון הצר כשאת עוברת בו ומשנה אותו לעורק של חיי יום יום, פועם, חי. וזה כמו ההבדל שבין האדים העולים מלוע הר געש לאדים שעולים מכוס שוקו חם, ההבדל שבין שטיח אדום-צהוב-ירוק סינטטי לבין פרוותו החמה של כלב שישן אתך מאז שהיה גור. הריקוד הסודי שלך, כך נוצרים בתים. לא בלבנים ולא במסמרים. כך נוצרים בתים. כי עד שבאת, הייתי הומלס, רק כזה שגר בקופסאות בטון ולא בקופסאות קרטון. ובעוד שנים, כשנשב על הספה הגדולה ונקשיב לגשם שבחוץ, כשנשכב ערים רגע לפני הזריחה ונביט שוב על הכתם המוזר הזה בתקרה, מה זה אני ממש מקווה שלא דליפה, כשנלחם תוך כדי צווחות בשירותים שעולים על גדותיהם או נאכל עוגה מעל הכיור או נחליף נורה שרופה או נחפש את המשקפיים שתמיד נעלמות בזמן הלא נכון או נרדם מול הטלוויזיה או נרקוד תוך כדי בישולים לשבת או נתקע עם האצבע הקטנה של הרגל שוב בפינת השולחן – הרגעים האלה יקבלו גוון וצבע וריח וטעם אחרים לגמרי בזכות טקס ההמרה הקטן שאת עושה כאן עכשיו. והעולם ימשיך לראות פסיעות, העולם ימשיך לראות קירות, אבל אני יכול לעמוד כאן שעות ולראות אותך מרחפת, מרקדת הלוך ושוב, וכמו שהפכת אותי לשלך, עושה את זה לכל מה שמסביב, מרקידה את המציאות אל משמעותה, על קצות האצבעות, בליטוף מחויך. יצירה: François Couperin – Les Baricades Mistérieuses ביצוע: ענבר רוטשילד

10. 

    13 Jun 2023

    פתיחה

    אומרים שתמונה שווה אלף מילים. אומרים. זה כמובן לא נכון או לפחות לא מדויק. תמונה – על פי המדד הנוכחי – שווה לתשע מאות תשעים ושש מילים ושלושת רבעי המילה בדיוק. כמו הקילוגרם או הסנטימטר, אי שם בכספות אחד הבנקים האירופאיים הידועים ניתן למצוא את התמונה הסטנדרטית שעל פיה מתבצעת המדידה. מדובר בתמונת נוף עם שלושה סוסים ושתי גבעות ירוקות ברקע והיא בגודל של שישה עשר על עשרים ושניים סנטימטרים בדיוק. חישוב פשוט מגלה שהמונה ליזה שוות ערך למאמר באורך אחד עשר אלף חמש מאות חמישים ושש מילים ועוד בערך שבע עשיריות המילה, מהצד השני, את כל הקלברי פין אפשר לסכם על פני קנבס בגודל שני מטרים רבועים בערך, אם רק יודעים מה לצייר, כמובן. אנחנו יצורים שאוהבים למדוד דברים ולתת להם ערכים וציונים אבל דברים נעשים מסובכים יותר כאשר מנסים להמיר את אלף המילים הללו למדיומים אחרים. לכמה מילים שווה פסל וכמה מילים ניתן לדחוס אל תוך צעד ריקוד? השווקים מאוד ספקולטיביים כשזה מגיע למדד המילים לצעדי ריקוד ורבים כבר איבדו מילים לריק, בהשקעות סרק לא חכמות או מעדו, כי לא תיארו את הריקוד שלהם במילים יציבות מספיק. אם אתם בכל זאת רוצים לנסות את מזלכם בתחום, מומלץ לנסות זאת תחילה בעזרת מילים ריקות מתוכן או לעשות זאת שלא במסגרת השוק עצמו, ולרקוד לבד, בבית. תרקדו כאילו איש אינו רואה. זו השקעה סולידית יותר. אבל התחום המורכב ביותר הוא קישורה של המילה אל המוסיקה. לכמה מילים שווה מנגינה? הנושא בעייתי במיוחד שכן גם למילים עצמן יש מנגינה כך שלכל כמות מילים שנובעת מתוך מנגינה יש מילים אחרות שמתארות אותה וכך אין לדבר סוף… ובכלל, לשאול לכמה מילים שווה תמונה או ריקוד או מנגינה דומה לשאלה לכמה כוכבים נופלים שווה כל מפץ גדול, לכמה צחוקי תינוק שווה לידה או לכמה פעימות לב שווה נשיקה. השער משתנה כל כך מהר והוא כל כך אישי ועמוק שיתכן שאי אפשר לעולם להמיר אותן מזו לזו ובעצם למה בכלל לעשות את זה…? ולכן אנחנו לא מנסים כאן הערב להפוך מילים למוסיקה או מוסיקה למילים, אלא לכרוך אותן יחד. מילים שנוצרו בהשראה של מוסיקה, מוסיקה שמועשרת מעט בזכות המילים שמלוות אותה. לאחר כל קטע או סיפור תגיע המוסיקה – לפעמים מוסיקה שמהדהדת את הסיפור, לרוב, יצירה שהסיפור פשוט נכתב בהשראתה. זה הניסוי הקטן שלנו כאן. לספר סיפורים שנוצקו אל תוך מסגרת של מנגינה ולראות את התמונה שנוצרת בלב כשהיא מתערבבת בעולם האישי של כל אחד ואחת – במילון הפנימי, בסולם התווים האישי – וכמו זוג שהולך לאורך החוף, מחזיקים ידיים, והם אינם הסבר או המשך זה לזו, אלא פשוט זוג שהולך. יצירה: Ludwig van Beethoven – Piano Sonata No.17 in D minor, Op.31 No.2 ("Tempest"): 3. Allegretto ביצוע: Minna Liu

11. 

    12 Jun 2023

    טריילר - מה זה סיפורי פסנתר

    הי, אני יואב בלום ואני מזמין אתכם ל"סיפורי פסנתר". "סיפורי פסנתר" הינו מופע שהעליתי לפני כמה שנים יחד עם הפסנתרנית ענבר רוטשילד. המופע (ועכשיו הפודקסאט הזה) מורכב מעשרה קטעים, סיפורים קצרים, שכל אחד מהם נכתב בהשראת או בהקשר של יצירה מסוימת לפסנתר. על הבמה וגם כאן, נקריא את הסיפור ואחריו נשמע את היצירה שבשבילה הוא נכתב. הצטרפו אלי למסע ספרותי מוסיקלי ואני מקווה שתהנו.

Contact סיפורי פסנתר

Guest appearances

Does not typically book guests

Based on episode analysis; this does not confirm that the show is currently accepting guests.